מעמד המאמן בישראל – מביך ומביש
אם משהו מסריח בכדורגל השכונתי שלנו, אז הסירחון נודף בגלל שמחליפים פה מאמנים כמו גרביים משומשות. אין להם ביטחון תעסוקתי, והם תמיד הראשונים לשלם את מחיר הפסדי קבוצתם
מחליפים אותם זה בזה, כמו גרביים משומשות. המעמד שלהם רופף ורעוע, כמעט בהגדרה. אין להם ביטחון תעסוקתי. הם הראשונים – ראשונים תמיד הם - לשלם את מחיר הפסדי קבוצתם. כבר לאחר ההפסד השני זוקפים לחובתם "רצף של הפסדים", ומעמדם, המעורר בלאו הכי, מתערער ומתרופף עוד יותר. הם כבר עם רגל אחת בחוץ. ואז מתחיל להישמע רחש-לחש-בחש ה"גיבוי" וה"גורמים במועדון" ומתחילה הספירה לאחור. מתחיל הזמן השאול (שהחל, אם לדייק, כבר עם המינוי).
מעמדו של מאמן בישראל, בכדורגל ובכדורסל, מביך ומביש. יגידו האומרים: כך זה היה מאז ומעולם. כך זה בכל מקום בעולם. אין מה לעשות. אלה הם חייהם של מאמנים. הם יודעים בדיוק לאן הם נכנסים. ייתכן. אבל בכדורגל השכונתי שלנו התופעה בולטת וצורמת יותר, כי אנשים קרובים אצל עצמם. מינוי חלק בלתי מבוטל מהמאמנים נעשה כברירת מחדל. על פי רוב תחת אילוץ או לחץ אוהדים, פאניקה או גחמה של בעלים, תחינותיהם של מליצי יושר. קיביצרים.
(איור: אופיר בגון)
די בלהיות מאמן, כושל ככל שיהיה, פנוי, כדי להפוך אותו מועמד לגיטימי לאימון קבוצה, אשר קוצר הרוח של הנהלתה הניע אותה לפטר מאמן כבר לאחר שני הפסדים. זה לא רציני. זה לא מקצועי. היעדר ביטחון תעסוקתי מינימאלי ואימת חרב הפיטורין המרחפת ומתהפכת מעל ראשו של מאמן, כל מאמן, המועד לעריפה, הופך את עבודתו לבלתי אפשרית. אולי אלה חוקי המשחק. אולי זה טיבו וטבעו של מאמן, אבל חשוב להבין כי זה טובע את כל הכדורגל הישראלי בחותם שטחי, חפיפניקי, לא רציני בעליל. רוב המאמנים מתמנים למשרת מאמן לאחר שפוטרו מאימון קבוצה שבחרה להיפרד מהם בתום תקופה קצרה. לא הניצחונות הם שהופכים לכרטיס הביקור של המאמן, אלא ההפסדים. עולם הפוך.
אם משהו מסריח בכדורגל שלנו, הסירחון נודף במקומותינו משום שאצלנו מחליפים מאמנים כמו גרביים משומשות.
לפנייה לכתב/ת 
גיא לוזון
צילום: גיל נחושתן
מומלצים
