הפיתרון לבעיות הנבחרת יגיע מהליגה

גרמניה, ספרד, צרפת, אנגליה, איטליה - מה משותף לכולן? נכון, לכל אחת מהן יש סופרסטאר אחד לפחות שמככב באחת הקבוצות הגדולות בעולם. השחקנים של כולן מרוויחים משכורות עתק. יש להן איטדיונים אימתניים של 70-90 אלף איש והרשימה עוד ארוכה. אבל לכל הנבחרות הללו יש משהו אחד מיוחד: השחקנים שלהם פשוט נמצאים בכושר. פשוט, לא? אבל נחזור לזה בהמשך.

כשמסתכלים על עמידת השחקנים הגרמנים במגרש, או על הסדר המופתי בהגנה והקישטר של איטליה או על שטף הכדורגל המושלם של הספרדים, מבינים שזה לא בא במקרה. גם אם יוגי לב יעזוב את המנשאפט או לופטגי יחליט שהוא לוקח לעצמו חופשה של שלושה משחקים - הנבחרות הללו ישחקו אותו הדבר. למה? כי הסגנון שלהן בליגה הוא כזה. כשקיימת שיטה שמדינה שלמה מאמצת החל מהנוער ומושרשת בכל שחקן, אז הנבחרת היא בסך הכל המקום שכל חלקי הפאזל מתחברים להם יחדיו כדי ליצור תמונה אחת גדולה. גווארדיולה ניסה להנחיל בבאיירן את הטיקי-טאקה המפורסם של ברצלונה אבל נכשל. אומנם באיירן שלו זכתה באליפויות בזירה המקומית בגלל הבדלי הרמות של השחקנים, אבל העוצמות של באיירן באירופה נעלמו כלא היו. למה? כי זו לא המנטליות הגרמנית. זה לא מה שמולר, גצה, הומלס ולאם למדו באקדמיות. הם למדו לשחק כמו גרמנים, לא כמו ספרדים. זו הסיבה שגם אנצ'לוטי (איטלקי) נכשל שם, והסיבה שהיינקס הגרמני זכה בטרבל לפני מספר שנים.

הנבחרת מול ספרד(צילום: עוז מועלם)

גם אם מאמן זר יגיע לנבחרת/קבוצה ויזכה בטרבל בעונתו הראשונה, כאשר הוא משריש סגנון משחק שאינו מתאים לפילוסופיה של אותה מדינה, ההצלחות שלו לא יחזיקו מעמד, כי השחקנים כבר מעוצבים בצורה כזו שקשה להם לשנות את תפישת המשחק שלהם ב-180 מעלות. כאשר באיטליה משחקים כדורגל קשוח המבוסס על הגנות חזקות, קישור מעובדה ומתפרצות קטלניות, למאמן הלאומי שלהם לא יישאר הרבה אלא רק לחבר בין השחקנים הנכונים, ועדיף כאלה שמשחקים יחד באותה קבוצה. כשבספרד משחקים בעיקר במערכים של 4-3-3 עם שינויי מקומות תמידיים במהלך המשחק, המאמן הלאומי צריך רק לבחור מי ה-11 הטובים ביותר שלו כרגע, כי את כל השאר הם ידעו לעשות. אפשר להמשיך עם זה עוד ועוד, אבל המסר ברור. ללא שיטת משחק קבועה בליגה, כזו שכל הקבוצות יאמצו לעצמן וישרישו בזאטוטים הקטנים בקבוצות הנוער, לעולם הנבחרת לא תגיע למצב שהיא מאמצת לעצמה זהות כמו של הנבחרות הגדולות. זו הסיבה שג'ורדי ומכבי ת"א זכו באליפויות ברצף: אוסקר, סוזה ופאקו אמנם היו שונים, אבל סגנון המשחק היה יחסית זהה. וזה כי היה מישהו למעלה שדאג לשמר את הסגנון המתאים.

ונחזור לסוגיה הכואבת ביותר: הכושר. נבחרת ישראל והכדורגל שלנו לוקים במחלה הקשה של "הדקה ה-70". למחלה זו יש רק תסמין אחד: בדקה ה-70 מאבדים את הכוחות. ראינו את זה במשחקים של הישראליות באירופה (כמעט תמיד) ובעיקר במשחקי הנבחרת. כאן צריך להיות שיתוף פעולה בין הקבוצות, המינהלת וההתאחדות, שמטרתו היא להגביר את קצב האימונים ו/או הוספת אימון נוסף. כאשר המטרה תהיה קדושה לכולם, ושכולם יבינו שיש כאן מצב שבו כולם מרוויחים - הקבוצות ירוויחו שחקנים בכושר גבוה ואז יוכלו לעמוד בכבוד מול קבוצות אירופיות, ובנוסף יציגו כדורגל אטרקטיבי לצופי ליגת העל - הנבחרת פשוט תהיה טובה יותר ולא תדומם מנוע מול השחקנים של אלבניה ברבע האחרון של המשחק.

ושוב נחזור למכבי תל אביב. נחבר את השיטה הסדורה עם אורך החיים הספורטיבי והכושר שבו הצהובים נמצאים, ונקבל מתכון לאליפות, וראינו את זה במיוחד מול הטוענת לכתר של לפני שלוש שנים, הפועל ב"ש. במשחק השני ביניהן בפלייאוף, מכבי פשוט לא הפסיקה לתזז ולרוץ כשהאדומים מזדנבים מאחוריהם בעייפות. וב"ש זו דוגמה אחת מתוך 13 אפשריות.

ולקינוח: האגו. אצלנו כל ילד שבועט בכדור בגיל 4, אבא שלו אומר לו "אתה מסי", "אתה רונאלדו", קונה לו חולצה שלהם, פוסטר בחדר ועמוד פייסבוק בו רואים את הילד מבקיע כשאבא שלו עומד בשער ולא זז. ואז הילד גדל למחשבה אחת: אני הכי גדול, לא צריך להתאמץ . הסוף שלהם ידוע. כשהשחקנים הללו גדלים ומגיעים לקבוצות עם שחקנים ברמתם ואפילו מעל לרמתם, הם פשוט מתפוצצים מזה שאור הזרקורים לא מופנה אליהם ואז מתחילים הסכסוכים והמחנות. גם רונאלדו הגדול והשחצן מגיע ראשון לאימון והולך אחרון, כי הוא רוצה להצדיק את זה שהוא הכי טוב. ולא רק לצלם סרטון של הקפצת כדור ולחכות לחידושי חוזה.

לסיכום, השחקנים הישראלים לא שונים מהכוכבים הגדולים, גם הם בני אדם. אבל השחקנים הישראלים לא זוכים לחינוך הנכון ולדרך הנכונה כדי להגיע לרמות הגבוהות. כאשר ורק כאשר השילוש של הקבוצות, המינהלת וההתאחדות יתערבו בנושא, אולי נגיע לרמות הגבוהות.