מאפיינים של אימפריה
להרתעה יש חשיבות מכרעת בהרבה מאוד תוצאות בכדורגל המודרני, כזו שמסייעת לאימפריות להמשיך ולשלוט בליגות שלהן. היא יוצרת מיתוסים וגורמת ליריבה לחשוב שהכל צפוי מראש ואין טעם להשתדל כי התוצאה כבר ידועה מראש
לאימפריות כדורגל גדולות וזוללות תארים בדרך כלל יש תקופות העשויות להימשך עשורים על עשורים נטולי חזרה לפסגה וזכייה בתארים. יש אימפריות כמו ליברפול, שבפעם האחרונה שבה זכתה באליפות, כותב שורות אלו היה בעגה הצה"לית בשא"ש. יש אימפריות שתותחיהן נדמו, הן נראות כמי שלא יחזרו עוד לקדמת הבמה, ואז בעת היקיצה האימפריה שבה בכוחות רבים וחזקים מאי פעם כמו יובנטוס. ניתן להמשיך לתת עוד ועוד דוגמאות, אבל כמובן שכל מקרה ייבחן לגופו ואל מול המתחרות הפוטנציאליות ועוצמתן באותה הליגה.
ישנם כמה וכמה מאפיינים משותפים לאימפריות כדורגל גדולות, כלמשל הימצאות של קהל עצום וציפיות גדולות ומחודשות בכל עונה שבפתח. אלא שיש דבר אחד המשתנה בין אימפריה אחת לאחרת והוא כוח ההרתעה. היכולת להיות מפחיד מספיק. לכל קבוצה, ולא משנה יכולתה הפיננסית, ברור כי יש חומר שחקנים העולה לשחק עם נקודות חוזקה, אך גם עם נקודות תורפה. אם לא היה כן, הרי שהכדורגל היה מאוד משעמם וצפוי. להוציא אולי מספר מועט של יחידי סגולה, לכל שחקן ושחקן מקצוען ישנן נקודות לזכות ולשלילה.
(צילום: AFP)
אימפריה מרתיעה היא אימפריה שקבוצות שאינן כאלה מייחסות חשיבות יתרה לנקודות החוזק שלה על פני נקודות החולשה שלה, כשברור שיש לה יתרונות יחסיים הקיימים לה מול היריב העולה למגרש בחשש שמע כל פחדיו מהאימפריה האימתנית יתפוצץ שוב על חשבונו. ממול, האימפריה מבינה שגם אם לא תבקיע, מתי שהוא זה יתפוצץ, וגם אם תגיע לקראת סיום המשחק בעמדת נחיתות בתוצאה - עדיין סביר שתנצח את המשחק, והיא לא נכנסת למרה שחורה או פאניקה יתרה. היריבה החלשה חוששת כל העת מהיעדר כושר גופני ראוי, דבר הבולט לעיין ועוזר על פי רוב לאימפריה המרתיעה, גם ביום שבו היא פחות טובה, לכבוש את שער הניצחון. מחליפיה זוהרים ועם כניסתם בקור רוח יודעים מה לא עזר עד כה לניצחון ומה צריך לעשות בשביל להצליח לנצח את המשחק.
אימפריה שאיננה מרתיעה היא אימפריה שקבוצות בסדר גודל בינוני מייחסות חשיבות יתרה לנקודות החולשה שלה, שמראש הן יודעות שהשד אינו נורא כל כך והן לא רק יכולות - אלא אף צריכות לנצח אותה. לא כל שכן שהקבוצה היריבה מבינה שיש בידיה את היתרונות היחסיים או הכלים בעגה התקשורתית לנצח את ההתמודדות. שהזמן לא פועל לטובת האימפריה, אלא ככל שמחוגי השעון של השופט ינועו אל עבר שריקת הסיום. אימפריה הלא מרתיעה תיכנס לפאניקה, וסיכוי לא קטן שבשל כך תהמר ללא כל קו מחשבה של איך הדבר יושג, היא פשוט לחוצה להשיג נקודות. מחליפיה לא תורמים ונדבקים בחולשה הכללית, אין שום קו מחשבה על היתרונות היחסיים שיש ברשותה. מאידך, היריבה שאיננה אימפריה, לא מקרינה כלפי חוץ שהיא בנחיתות בכושרה הגופני. השורה התחתונה היא שבניתוח כזה, אפשר פחות או יותר לסמן אימפריות מרתיעות ולא מרתיעות. כמובן שהדבר נתון לדיון וכל אחד יכול להסכים או שלא, אבל אלו פחות או יותר האפיונים בעיניי לאימפריות מרתיעות.
ברור היום מעל לכל ספק שלהתרעה יש חשיבות מכרעת בהרבה מאוד תוצאות בכדורגל המודרני, לא כל שכן, הרתעה מסוגלת לסייע לאימפריות להמשיך ולשלוט בליגות שלהן. היא יוצרת מיתוסים וגורמת אחריה לאימפריה וליריבתה לחשוב שהכול למעשה צפוי מראש ואין טעם להשתדל כי התוצאה כבר ידועה מראש עוד לפני המשחק והשאלה היא לא מי ינצח אלא בכמה.
אני לא כל כך בטוח שיש פערים אסטרונומיים בין יותר מדי אימפריות ביכולת המקצועית של חומר השחקנים הנתון שיש להן, אלא שיש הבדלים משמעותיים בהתייחסות אל האימפריות. וזה כוח ההרתעה. ופה חשוב להדגיש שלא דיברתי על הסיטואציה שבה אימפריה לא מרתיעה פוגשת באימפריה מרתיעה. במקרים כאלו קורה לא אחת שהאימפריה הלא מרתיעה כן מרימה את ראשה בגאווה על מנת להוכיח שהיא עדיין אימפריה. משחק כדורגל מסוג כזה מצליח לאחד את כל השחקנים באימפריה הלא מרתיעה - והיא מצליחה למקסם מחומר שחקניה הרבה יותר. גם אוהדיה נרתמים לטובת המאמץ להראות נוכחות אימפריאליסטית אל מול האימפריה המרתיעה, והמשחק יכול לקבל תפנית מרתקת ולא בהכרח הקבוצה השולטת בליגה היא גם זו שלוקחת את הנקודות.
יש הרבה דוגמאות בארץ ובעולם לאימפריות שהיו בעבר מרתיעות והפכו במרוצת השנים ללא מרתיעות, וההפך. לא מעט מחוסר ההתרעה מגיע מהעובדה שאתה מחזיק בגאון בימים יפים שבהם כל האחרות היו נר לרגליך ויש ציפיות לחזור לשם, אך כל עונה ועונה מרגיש שהעסק שוב לא מתרומם, שוב יש את הפיק הזה בזמן מסויים בשנה, שבו מגדל הקלפים קורס או הסיכה מפוצצת את הבלון, בכל פעם מחדש אתה מחכה לפגוש שוב את האימפריה המרתיעה ששמה הולך מימיה כקדם.
אבל מה שמעניין יותר, הוא לא איך להפוך מאימפריה מרתיעה לכזאת שאיננה מרתיעה, אלא דווקא המקרה ההפוך, שבו אימפריה לא מרתיעה הופכת למרתיעה. כמובן שעל הנושא הזה, של איך לחזור ולהפוך שוב להיות אימפריה מרתיעה ושולטת, נכתב המון מלל והמון עצות ורעיונות. הקשב הוא רב יותר והמקום לקבל דעות חדשות, ואף קיצוניות, הוא גדול יותר כאשר שוב הסיכה מפוצצת את הבלון.
אז הדעה שלי בנושא היא בכדי שאימפריה לא מרתיעה תחזור ותהפוך להיות כזאת שהיא כן מרתיעה, יש כנראה את הצורך לעבוד קשה ולשמור על יציבות רבה במשך מספר עונות, וליצור את זהות הפנימית החזקה ביותר, כמו גם תיאום בלתי מתפשר בין כל כלי כלי הנגינה הצריכים לנצח על התזמורת. במצב כזה, היתרונות היחסיים של כל שחקן ושחקן בקבוצה יוכלו להיות מתורגמים בצורה המיטבית ליצירת לכידות קבוצתית והכרה של כל אחד מהשחקנים ביתרונות היחסיים הגלומים שיש לו בקבוצה וכמובן גם בכל חבריו לקבוצה. עם הזמן, כאשר תיווצר אותה לכידות, אז מעבר להבנה בתוך הקבוצה שיש לה חוזקות, גם כלפי חוץ יתעצמו היתרונות היחסיים שיש לכל אינדיבידואל בקבוצה - אך גם הקבוצה עצמה כקבוצה תיראה מרתיעה. היריב יתחיל לחשוש, שכן, אם הוא יתמקד בחסרון אחד יחסי שלו הוא רק יגרום לאימפריה ללכת בכל הכוח על יתרון יחסי נוסף שיש לה שהפך להיות דומיננטי ורק ילחיץ את היריב החלש ולאט לאט האימפריה תחוש ביטחון הולך וגדל שהיא יודעת שהיא הולכת לנצח את המשחק. גם הנושא של קור רוח וחשיבה מחוץ לקופסה, הם דברים שלא נבנים
ברגע אחד.
ברור לכל כי מערכת פנקיסטית לא יכולה בקור רוח לקבל החלטות נכונות לנוכח סיטואציה מתפתחת מסוימת. היא לא יכולה להפתיע את היריב בזמן אמת. גם אם מכירה ביתרונות היחסיים האישיים שלה - היא תהיה משותקת. היא לא תדע איך להפעיל אותם. העסק יראה מקרי לחלוטין. פתרון לבעיית היעדר ההרתעה, הוא לא שינויים מרחקי לכת, אלא זמן. רק זמן יכול לרפא את הפצעים ולהפוך אימפריה לא מרתיעה, לאימפריה מרתיעה. כשאימפריה לא מרתיעה, אוהדיה חוזרים שוב ושוב עם הפנים בין הידיים והוא מהווה גורם מרע העשוי במקום לסייע לה, דווקא לפגוע ביכולת של שחקניה לתת את הטון. אימפריה מרתיעה יודעת בדיוק את היתרונות היחסיים שלה, וגם קהל אוהדיה יודע זאת מדויק, וגם היריב יודע זאת מצוין, והוא איננו ינסה להפתיע כי בתפיסתו הסיכון גדול מהסיכוי.
לפנייה לכתב/ת 
אוהדי ליברפול
צילום: רויטרס
מומלצים
