מזרן, מזרון, העיקר ההמנון / מליניאק
האיסור להניף את דגל ישראל ולהשמיע את "התקווה" בתחרות ג'ודו הוא חמור. אנחנו חיים במציאות בה שייחים קונים את השחקנים והמועדונים הגדולים בעולם, ולא ראיתי את נבחרת צרפת מאיימת שלא תופיע לתחרות אם ישראל לא תניף את הדגל
אחרי שנבחרות הכדורגל והכדורסל סיימו קמפיין גרוע, וכל הקבוצות שמשתתפות במפעלים האירופיים בכדורסל חטפו בשבוע שעבר סטירות, היה נחמד שנבחרת הטניס הצליחה לשרוד מול רומניה בבית מספר 1. אין לי מושג איך נישאר שם, לפחות ממשיכים להתגלגל. שמעתי שבגילאי 15-14 יש כישרונות, הבעיה היא שבכל העולם יש כישרונות בגילאי 15-14.
אבל סיפור השבוע הוא נבחרת הג'ודו, שחזרה מאבו-דאבי עם חמש מדליות ובלי "התקווה". ההישג מצוין, אבל חשוב להבהיר שבמהלך השנה יש ארבעה-חמישה טורנירי גראנד-סלאם, עוד תשעה גראנד-פרי ועוד עשרות תחרויות גביע עולם. הטובים בעולם משתתפים בשניים-שלושה טורנירים, כי להבדיל מטניס הם לא חייבים להתייצב לגראנד-סלאם. באליפויות יבשת, אליפות עולם ואולימפיאדות כולם משתתפים, שם אפשר לקבל תמונה מדויקת למצבנו בג'ודו העולמי.
האבו-דאבים הסריחו את המזרן. מזרן, מזרון, יש אנשים שמה שחשוב להם זה ההמנון. כל מדינה מארחת מתחייבת לאפשר לכולם להתחרות תחת הדגל שלה ולדאוג לביטחון הספורטאים. אבל פוליטיקה הייתה, הווה וכנראה תהיה מעורבת בספורט, ומצבנו הפוליטי הוא לא משהו. לא ראיתי את נבחרת צרפת, למשל, מאיימת שלא תופיע לתחרות אם ישראל לא תניף את הדגל. האיסור להניף את דגל ישראל ולהשמיע את "התקווה" בתחרות ג'ודו הוא חמור, אבל מה זה בהשוואה להחרמת אולימפיאדת מוסקבה בידי האמריקאים ואולימפיאדת לוס-אנג'לס בידי הרוסים.
אנחנו חיים במציאות בה שייחים מאבו-דאבי, דובאי, קטאר ובחריין קונים את השחקנים והמועדונים הגדולים בעולם. קטאר קנתה את אירוח מונדיאל 2022. אצטדיון האמירויות של ארסנל קרוי על שם חברת התעופה של נסיכויות המפרץ. פ.ס.ז' של השייח נאסר אל-חלאיפי קנתה את ניימאר ב-222 מיליון אירו. מי ימנע מהם לארח טורניר - העסקנים המושחתים של פיפ"א, שנתפסו לוקחים שלמונים?
לא הכנסנו לאף אחד אצבע בעין. אלה דיבורים של שכונה, לא מתאימים לשרת תרבות. איש לא ימנע מספורטאי ישראל להניף דגל במונדיאל, כי לא נגיע לשם.
צריך למחות, אבל חשוב גם לראות את החיובי: נבחרת ישראל נכנסה לאבו-דאבי, השתתפה בתחרות חשובה והשיגה חמש מדליות. זה לא מובן מאליו.
נוסטלגיה ספורטיבית
לנסיכויות המפרץ יש עוד הרבה ללמוד. בספטמבר 1973 נסעתי עם נבחרת הסטודנטים לאוניברסיאדה במוסקבה. חודשיים לפני מלחמת יום כיפור, מסך הברזל בשיאו, לא היו יחסים דיפלומטיים עם ברית-המועצות. בשדה התעופה בציריך לקחו מכולנו את הדרכונים והחזירו אותם עם ויזות חתומות על פתקים, שלא תישאר חותמת רוסית בדרכונים. הספורטאים עלו למטוס, והעיתונאים קיבלו את הדרכונים רק לאחר שהמטוס המריא, בלי ויזות. נשארו מאחור.
במכס הפכו לנו את המזוודות והחרימו כל ספר ועיתון שהיה בו זכר לאות עברית, שלא נעביר חומרי תעמולה לקהילה היהודית. הרוסים היו יותר מתוחכמים מהערבים. בטקס הפתיחה איפשרו לנו לצעוד בגאון עם דגל ישראל, רק שבמאי הטלוויזיה הראה באותו זמן משלחות אחרות. כמה יהודים פעילי עלייה הצליחו להיכנס לאצטדיון "לנין", התיישבו מאחורינו, וארבעה מהם שלפו מהחולצות אותיות ויצרו את המילה "שלום". הם הוצאו מהאצטדיון ונעצרו.
בביקור בבית הכנסת הזהירו אותנו שלא ניצור קשר ולא ניקח מתנות להעביר לקרובים בארץ, כי חלק מה"מתפללים" היו סוכני ק.ג.ב. את מיקום המשחקים שלנו היו משנים שעה לפני המשחק, וממלאים את היציע בטירונים שהיו לבושים בטרנינגים כחולים. SOLD OUT. למרות שלא היו אז טלפונים סלולריים, יהודים הצליחו להגיע ולהיכנס למגרש. אחד מהם היה למיטב זיכרוני אנטולי שרנסקי. מאחר שאנחנו דיווחנו על עצמנו, המצאנו סיפורי אלף לילה ולילה. הכל שודר והודפס, וזה הפך אותנו למשלחת הכי מסוקרת באוניברסיאדה על ידי סוכנויות זרות.
את ישראל החרימו, מחרימים וכנראה יחרימו. אפשר למחות, אבל אני מציע לאמץ את התשובה של זאהי ארמלי לגזענים המקללים: כדור ברשת.
הקרב על השבת
מרים נאור, הנשיאה היוצאת של בית המשפט העליון, קבעה בפסק הדין האחרון שלה שבתי עסק בת"א ימשיכו להיות פתוחים גם בשבתות. אני מציע לשחקנים, למאמנים ולעסקני כדורגל שמנסים לשנות סדרי עולם ולאסור על קיום משחקי כדורגל בשבתות שישננו טוב-טוב את פסק הדין הזה: "בצד ההגנה על צביונה הייחודי של השבת יש לאפשר לכל פרט ופרט לעצב את השבת שלו על פי דרכו ועל פי אמונותיו, ולצקת בה תוכן כראות עיניו. מלאכת האיזון שהוטלה על הרשות המקומית אמנם אינה פשוטה, אך היא הכרחית לקיום חיים משותפים בחברה רב-גונית כשלנו. חיים משותפים אינם 'הכל או לא כלום', אלא מבוססים על סובלנות לדעה שונה, כבוד הדדי וויתורים הדדיים. לא תפישה של 'אני לא אחתום על חילול שבת', אלא הכרה בחיוניותה של תפישת 'חיה ותן לחיות'".
בת"א מלאכת האיזון הוטלה על העירייה, שקבעה שחלק מהעסקים יהיו פתוחים בשבת. בכדורגל מלאכת האיזון מוטלת על ההתאחדות, שקבעה שחלק מהמשחקים יתקיימו בשבת וחלק באמצע השבוע.
איש לא מפריע לאדם דתי לערוך קניות בשבת, זה הוא שלקח על עצמו מצוות ואיסורים ובחר לא לקנות בשבת. אף אחד גם לא מונע מאדם דתי לאכול מזון לא כשר, לשחק כדורגל או לצפות במשחקי כדורגל בשבת - זה הוא שבחר לא לנסוע, לא לעבוד ולא לשחק כדורגל בשבת.
יש חוק חינוך חובה, אין חוק כדורגל חובה. אין חובה לקיים משחקי כדורגל בשבת, ואין חובה לשחק כדורגל בכלל. בכל בחירה שאדם עושה יש רווח ויש מחיר. מי שמנסים לבטל כדורגל בשבת רוצים להרוויח את השבת בדרכם, אבל לא מוכנים לשלם את המחיר. ההתאחדות לכדורגל לא קובעת את נוהלי הכשרות, והרבנים לא יקבעו מתי ישחקו כדורגל.
המחיר של העברת המשחקים לאמצע השבוע הוא שחיילים קרביים לא יוכלו לצפות במשחקים, לכן ברור למה את החרדים זה לא מעניין. גם משחקי הליגות לילדים לא יוכלו להתקיים באמצע השבוע, כי במהלך העונה החשיכה יורדת בארבע וחצי, אין תאורה במגרשים, והילדים מסיימים ללמוד בשעה שתיים וחצי. שמירת שבת זה רעיון נחמד, אבל על פי הרבנית הראשית מרים נאור כל אחד ישמור את השבת על פי דרכו.
ולכדורגלנים שגילו את הדת אחרי שסיימו לעשות מיליונים בשבתות אני מזכיר: הדיבר השמיני, לא תגנוב, כולל גם גניבת דעת.
לפנייה לכתב/ת 
