מתקפת טילים / בלוג ה-NBA
השילוב עם כריס פול עובד מצוין, ההגנה השתפרה, השלשות ממשיכות להיכנס בכמות היסטורית והניצחונות זורמים כמו מים. יוסטון מודל 2017/2018 היא כל מה שג'יימס הארדן הבלתי ניתן לעצירה היה יכול לחלום עליו
לקראת סיום העונה שעברה נשאל סטפן קרי כמתבקש במי הוא תומך במרוץ המסחרר שהתפתח בין ג'יימס הארדן לראסל ווסטברוק על תואר ה-MVP. קרי ניסה להתחמק מהמוקש כדי לא ליפול בלשונו, אבל בסוף הסכים לקחת צד והסתבך. זה היה הצד של הארדן.
- לכתבות נוספות במדור ה-NBA
כשווסטברוק נשאל על הבחירה של ה-MVP המכהן הוא זרק את הפאסון לפח והגיב בזלזול ("מי הוא"?), קצת יותר משלושה חודשים לפני שזכה בתואר שהגיע לו. קשה מדי היה שלא להעניק אותו לרכז שהוא גם תופעה על-טבעית, שחקן מזן אחר שלקח את היכולות שלו עד הקצה על בסיס לילי עם 42 טריפל-דאבלים ב-81 משחקים וניפוץ שיא עתיק של 55 שנה.
אבל גם קשה היה שלא להתפעל ממה שהארדן עשה אותה בעונה, או מהמחשבה שהתואר הזה היה מגיע לו בכל עונה מתוקנת אחרת בזכות 22 טריפל-דאבלים משלו, 29.1 נקודות, 11.2 אסיסטים, 8.1 ריבאונדים, וכשמעל לכל המספרים מנצנצת ההסבה החלקה לעמדת הרכז. מה צריך יותר? מסתבר שצריך כשהיריב הישיר שלך בקרב על הפרס הוא ווסטברוק בגרסה הזועמת וחדורת הרצון להוכיח שלו.
כשקרי הסביר למה הארדן, הוא טען שבמעמד בחירת ה-MVP יש מקום לתגמל את הקבוצה הטובה ביותר. באפריל 2016 יוסטון באמת הייתה כזאת, עם מאזן 27:55 ומקום שלישי במערב לעומת ה-35:47 של OKC השישית. כמה חודשים טובים עברו, וראו זה פלא: לא רק שהפערים בין יוסטון לאוקלהומה גדלו - פתאום גם המספרים של הארדן במאצ'-אפ הסופרסטארים מתעלים על אלה של ווסטברוק.
בזמן שאוקלהומה מתקשה לחבר לכדי מקשה אחת את הטריו הנוצץ שבנתה בקיץ, ל.א קליפרס מאבדת את העוגנים שלה בקצב מבהיל ובנוהל המוכר, בניו אורלינס של דמרקוס קאזנס ואנתוני דייויס הכל הולך קשה כרגיל וגם יוטה (רודי גובר) ודנבר (פול מילסאפ) נאלצות להתמודד עם אבדות, המערב הפך לחוף בשליטה של יוסטון וגולדן סטייט. אצל האלופה עדיין מתגלים מעצורים מדי פעם, אז הרוקטס הפכו לכוח הכי דורסני ומהנה בליגה, עם מאזן 4:19 ורצף של שמונה ניצחונות.
גם על אוקלהומה וגם על יוסטון עבר קיץ מטלטל. אבל בניגוד לת'אנדר ולשאר הציוותים שהורכבו יוסטון נראית כמו הדבר הכי קרוב לתלכיד איכותי, וזה קרה מהר מאוד. הטרייד עם הקליפרס, שהנחית בטקסס את כריס פול בתמורה לפטריק בברלי, לו וויליאמס, סם דקר, מונטרז הארל, קייל ווילטייר, דארון היליארד, דיאנדרה ליגינס, בחירת סיבוב ראשון מוגנת וסכום כספי, נמצא חזק בתחרות על תואר המהלך המבריק של הפגרה יחד עם העסקה שהעבירה את קיירי ארווינג לבוסטון. דריל מורי ודני איינג' הוכיחו למה מדובר בשניים מהג'נרל-מנג'רים הבולטים בליגה.
שלשות או לא להיות
למרות השינויים שנעשו סביבו (וכללו בין היתר את הגעתם של פי.ג'יי טאקר מטורונטו, לוק מבה א מוטה מהקליפרס וטאריק בלאק מהלייקרס) הארדן מצליח לשמור על הסטנדרט הגבוה שהציב לעצמו מהעונה המדהימה הקודמת גם מעמדת השוטינג גארד אליה חזר. התחושה היא שהוא אף פעם לא נח, תמיד נמצא צעד אחד לפני כולם, וזה עוד אחרי שהיו לו כמה סיבות טובות להוריד את הקצב בפתיחת העונה הזאת. לפציעה של כריס פול במשחק הראשון של העונה (שגרמה לו להיעדר עד אמצע נובמבר) לא הייתה השפעה מיוחדת, בין היתר כי עבור הארדן שום דבר דרמטי לא באמת השתנה. הוא ממשיך לשחק לצדם של קלעי שלשות מצוינים וסנטר שמפיק תועלת מקסימלית מיכולת המסירה המשודרגת שלו.
עוד נגיע לשחקנים שאיתו, אבל הארדן נמצא ברמת ביצוע כל כך לא שגרתית, שמכריחה אותנו לבודד אותו לעוד כמה דקות מהשאר ברגע ששמים זכוכית מגדלת על הנסיקה הנוכחית של הרוקטס. הוא מוביל את הליגה בנקודות (31.7), ורק ווסטברוק (9.9) ופול (9.8) מונעים ממנו את המקום הראשון באסיסטים (9.7). הארדן נמצא בפסגה גם בשלשות (4.5) וקליעות מהקו (7.9), ולצד לברון ג'יימס ויאניס אנדטוקומבו נראה כמו השחקן הכי דומיננטי וחסר עכבות בליגה ברבע הראשון של העונה.
השיטה ההתקפית של יוסטון בנויה עליו באופן מוחלט. מבין השחקנים ששיחקו יותר מ-100 דקות העונה בליגה הוא מדורג ראשון ב-NBA באחוזי ניצול (ג'ואל אמביד במקום השני), נתון שמחזק את התחושה שבלעדיו יוסטון הייתה נאבקת כנראה על אחד המקומות האחרונים לפלייאוף. זה לא אומר שהיא לא ממקסמת בצורה האולטימטיבית את המגוון ההתקפי שלו, שמאפשר לו לזרוע הרס בכמה אופנים בכל פוזשן נתון וגם אחרי ההשתלבות של פול מעמיד אותו לבד בפרונט.
הוא יכול לייצר נקודות מרחוק או מקרוב באחד על אחד בעזרת יכולת אישית פנומנלית והטעיות גוף, לסחוט עבירות בחדירות לסל (מקום שני בליגה בזריקות מהקו), לחמם את קלעי השלשות המעולים שמקיפים אותו ולנצל את הניידות של הסנטר קלינט קאפלה. קאפלה לא רק מתאים כמו כפפה ליד לכדורסל המהיר של הרוקטס, הוא גם פינישר וקפיץ נפלא שעשה העונה קפיצת מדרגה בכל התחומים, במיוחד בריבאונד. הוא נהנה בין היתר מהעובדה שהארדן מרגיש כמו דג במים בפיק-אנד-רול, ומדורג במקום השני העונה בליגה בנקודות אחרי חסימה והתגלגלות פנימה. הארדן מחלק לו 2.6 אסיסטים בממוצע, יותר מכל שחקן אחר ביוסטון.
אבל עם כל הכבוד לקאפלה, השלשות הן עדיין הלחם והחמאה של יוסטון. גם השנה היא מתפרעת לגמרי בתחום הזה, ומשליכה זריקות מבחוץ בכמות מסחרית. במתכונתה החדשה-ישנה, מדובר שוב בקבוצת קליעה היסטורית. עד עכשיו היא מדייקת מבחוץ 16.1 פעמים בממוצע, הכי הרבה אי פעם ויותר מאותה יוסטון של העונה שעברה, שנעצרה ב-14.4 שלשות. היא בעולם משלה בקטגוריה הזאת, כי גולדן סטייט שבמקום השני צולפת "רק" 12.6 פעמים.
אם ב-2014/2015 שיא הזריקות לשלוש בממוצע של יוסטון עמד על 32.7, העונה המספר זינק ל-44.0. ארבעה שחקנים שלה קולעים מעל 2.5 שלשות למשחק ומקבלים אישור כמעט אוטומטי לירי, עם 6.5 זריקות לפחות מדי לילה: הארדן, ראיין אנדרסון, טרבור אריזה ואריק גורדון, שכמו הארדן יכול לחדור לסל ברמה מאוד מאוד גבוהה. כלומר, למאמן מייק ד'אנטוני יש אפשרות להציב כמעט בכל חמישייה לפחות שני קלעי שלשות איכותיים, ושחקן אחד שיודע להשתמש בהם. הנגזרת הישירה היא לילות מטורפים של 23, 22 ו-21 שלשות, ומחצית משוגעת של 90 נקודות כמו בניצחון על פיניקס.
מסתדרים לבד, נהנים ביחד
זה מוביל אותנו לחיבור המפתיע בין פול להארדן, שהצית בתחילת העונה שאלה מתבקשת כמו "איך הם יסתדרו עם כדור אחד?" ובינתיים עובד נהדר. במשחק מול הלייקרס קיבלנו מהלך אחד מדויק שהסביר למה. כבר בהתקפה
הראשונה הארדן הזמין פיק-אנד-רול מקאפלה והחטיא שלשה, אחרי ריבאונד התקפה של קאפלה הכדור הגיע לפול שחדר ומסר החוצה להארדן. הארדן החזיר אותו לפול לשלשה מהפינה, בהתקפה שהדגימה איך נראית אידיליה בין שני סופרסטארים.
ברגע שהארדן יורד לנוח פול לוקח על עצמו יותר ומרשה לעצמו גם לנהל מהלכים כמו שהוא יודע וגם לזרוק שלשות (בתחילת הרבע הרביעי מול LA הוא קלע שתיים רצופות), וד'אנטוני יכול לאפשר להארדן לנוח בשקט כי הוא עדיין נשאר על הפרקט עם מנהל משחק משובח. גם הארדן וגם פול יודעים מתי לזוז הצידה ומתי לקחת על עצמם, ונותנים מקום אחד לשני לבוא לידי ביטוי. למרות שכל אחד מהם מסתדר לבד, נראה שהם נהנים ולומדים לשחק יחד, מבינים את הייחוד שבשיתוף הפעולה ביניהם ונעזרים בו כדי להפוך את יוסטון למשהו גדול מהם. זה מוכיח את עצמו לא רק במאזן 0:9 במשחקים המשותפים שלהם, אלא גם בעובדה שחמישייה בהובלתם היא היעילה ביותר של ד'אנטוני בנקודות, אסיסטים וקליעות מהשדה.
ויש צד משלים דומיננטי לטירוף ההתקפי המוכר. למרות העזיבה של לוחם קשוח כמו פטריק בברלי, הרוקטס הם הקבוצה עם מדד היעילות ההגנתי הרביעי בטיבו בליגה, עם קפיצה של 13 מקומות לעומת העונה שעברה. מצבת השומרים שלה כוללת חוטף מנוסה כמו פול, חוסם אנרגטי כמו קאפלה (סנטר שיכול לשמור על גארדים) וגם את אריזה, פי.ג'יי טאקר ולוק מבה א מוטה. הארדן, לא סמל להקרבה בלתי מתפשרת, מראה מאמץ כשהוא מקבל שחקן עם הגב והפנים לסל, גם אם זה עולה לו בעבירות.
מעבר לחומר השחקנים המדויק ולשומרים האישיים הטובים, הגנה יעילה היא גם עניין גם של שיטה. ד'אנטוני הסביר לאחרונה ש"אנחנו רוצים לשמור על המאצ'-אפים שלנו, אבל אם שחקן מקבל חסימה ולא יכול לעבור דרכה ולשלוט על השחקן שלו, אנחנו מחליפים". ולמרות שהספסל של יוסטון הוא לא מהבולטים בליגה, שחקנים משלימים מחויבים כמו טאקר, ננה וגורדון הם חלק בלתי נפרד מסיפור ההצלחה.
השאלה הגדולה היא איך הוא ייגמר. בליל פתיחת העונה יוסטון כבר הראתה שהיא יכולה להסתכל לגולדן סטייט בלבן של העיניים בגמר המערב, גם אם לסדרה של הטוב משבעה משחקים יש את הדינמיקה שלה ולסטיב קר יש הרבה יותר עומק בסגל. את קליבלנד שלפני הריצה האחרונה יוסטון ניצחה, בוסטון עוד לא פגשה אותה. ועבור הארדן, שנשאל לא מזמן אם הוא מצפה לזכות בתואר ה-MVP, המטרה הסופית והעיקרית כבר ברורה ומסומנת: "אני רוצה לזכות באליפות העונה. זאת המטרה היחידה שלנו".
כל הנתונים בכתבה נכונים ליום חמישי
לפנייה לכתב/ת 
