ספורטאים, יש לכם השפעה - תשתמשו בה / טור
גם אם לא הגשמתי את כל החלומות שלי, אני יודע דבר אחד: הכל אפשרי בעזרת רצון והתמדה. התחושה הזו ממלאת אותי, ואותה אני רוצה להעביר הלאה. אמייה טגה בטור לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי
ל"יום זכויות האדם הבינלאומי" שחל היום יש חשיבות אדירה בעיניי, מאחר שאני מקדיש חלק ניכר מהפעילות שלי, בספורט ומחוצה לו, לסוגיות של שוויון, כבוד הדדי ומלחמה בשיפוטיות שרווחת בין בני האדם בסביבה שלי. קל לקחת את זה לסיסמאות נחמדות וריקות, כאלה שאנחנו נתקלים בהן בפייסבוק, עושים להן לייק וממשיכים הלאה, אבל אי־אפשר להתעלם מכך שב־2017 החברה שלנו חולה. המטרה שלי היא להגיע ליסודות, להילחם בבורות ולשנות את החברה.
אני גם פחות מתחבר לקלישאה של "קבלת האחר". מי קבע שאני, האתיופי, הוא האחר? אולי אתה הוא האחר? המאבק שלי הוא לפרק את הדברים. לראות אותם מחדש. בשביל זה צריך באמת להרים את הראש מהסמארטפון. להכיר את השני. לנהל שיחות אמיתיות בינינו.
.JPG "המאבק שלי הוא לפרק את הדברים. לראות אותם מחדש. טגה (צילום: אבי מועלם)")
וזה מה שאני מנסה לעשות, עוד מאז הימים שבהם שיחקתי בנבחרת האולימפית של ישראל. היום, בגיל 32, אני ממשיך בסדרה של מפגשים ברחבי הארץ ובשלל פעילויות דרך עמותות, תנועות נוער ובבתי ספר, בהתנדבות מלאה, שעיקרן היכרות עם נערים. אני מציג בפניהם את הסיפור האישי שלי בניסיון לפתוח את עיניהם, לעורר מודעות ולתת חיזוק לצעירים שזקוקים לכך.
אני לא מסי ולא רונאלדו. אני רק טגה. ועדיין, אני רואה את האפקט האדיר שיש לספורטאי שמדבר בפני בני נוער. הם לוקחים כל מילה שלך, עוקבים בשקיקה, יוצרים קשר לאחר המפגש הראשוני. זה כוח אדיר, שבארץ לא עושים איתו כלום. חבל כל כך. ספורטאי צריך לומר את דעתו. יש לך השפעה – תשתמש בה. אל תחשוב רק על הקריירה שלך, אל תחלק סופגניות בחג כדי לצאת ידי חובה וזהו. תפעל ביום־יום לשיפור החברה שלך, ותגלה גם איזה סיפוק אישי יש בכך.
תראו למשל את שחקני הכדורסל והפוטבול בארה"ב, שנלחמים בתוקף נגד גזענות. תסתכלו על ההתגייסות של כוכבי הליגה הספרדית, ברגע שמלינים שכר באיזה מועדון כדורגל קטן. בואו נהיה גם אנחנו כאלה. הכדורגל הוא כלי שדרכו ניתן לשנות ערכים וחינוך, כלי יותר טוב מפוליטיקה. קחו את הכלי הזה ליד.
אני רואה את המעורבות שלי כעניין שנוגע לכלל החברה, ולא מאבק של סקטור. אבל כמובן שהעובדה שאני בן העדה האתיופית טענה אותי ברקע וברגישויות מסוימות. אני יודע מה זה אומר להגיע ממקום סוציו־אקונומי לא פשוט. ידעתי
איך להשתמש בקשיים ולעיתים בעלבונות - כדי להוכיח שאני דווקא יכול. כשסיפור השבי של אברה מנגיסטו בידי החמאס פורסם - לא הבנתי איך ייתכן שלא מרימים קול זעקה. עליתי למגרש עם חולצה שעליה מודפס שמו. נענשתי על ידי ההתאחדות - אבל ההד הציבורי לסיפור והתמיכה רק גברו בעקבות כך. גם עוול האלימות המשטרתית כלפי בני העדה, שבא לביטוי מחריד, לכאורה, במותו של יוסף סלמסה, הוא עניין שחובה להתעמת איתו כדי להביא לתיקון.
גם אם לא הגשמתי את כל החלומות שלי, אני יודע דבר אחד: הכל אפשרי בעזרת רצון והתמדה. התחושה הזו ממלאת אותי, ואותה אני רוצה להעביר הלאה.
לפנייה לכתב/ת 
