כמה רוע אפשר לבלוע? / צהוב סוגר חשבון
מפגני השנאה של אוהדי הפועל תל אביב מידרדרים עם השנים, ומסביב שתיקה. איך קריאות "היידה הפועל" הפכו לקריאות נאצה ולהתנהגות מרושעת כלפי רגב פנאן? מעניין מה היה קורה אם אוהדי בית"ר היו עושים רק חלקיק מזה. ורק דני פרנקו יצא צדיק בסדום
שנות השבעים הבליטו בצד האדום של בלומפילד ובאוסישקין את הקריאה "היידה הפועל". באייטיז זה כבר הפך ל"יאללה הפועל". אבל לאט-לאט נכנסו לקהל (המצוין ברובו) של הפועל תל אביב זרמים מחתרתיים עאלק, אנרכיסטים בחצי שקל, מתוחכמים לכאורה. המהפך הושלם. היום זה "מכבי נאצים", "שתהיה שואה למכבי" וכמובן הקריאה הפופולרית "איפה אבא?" המכוונת לרגב פנאן ובוודאי מרימה מאוד לשחקנים באדום, שמרגישים מלאי אנרגיות אחרי עידוד מרגש כל כך.
כי הקהל הקיצוני של הפועל תל אביב כיום, ואולי הוא לא הרוב אבל בטח הקולני והדומיננטי, לפני הכל שונא את מכבי ורק אחר כך אוהב את הפועל, ועל הדרך לא מייצג את ישראל.
למצטרפים אלינו עכשיו, שמשוכנעים שיש פה טרנד חולף, יש לומר שהארכיון הנציח מציאות קצת אחרת. כבר ב-1993, כשמכבי חזרה מהגליל בלי האליפות, חיכו אוהדי הפועל בשדה דב אחרי שחרטו צלבי קרס על המכונית של שמעון מזרחי. ההמשך היה באחד ממשחקי הדרבי בכדורגל, כשאוהדי הפועל השליכו בובה בדמותו של ייבגני אובארוב, בנו של שוער מכבי שורה אובארוב, כדי ללעוג לטרגדיה משפחתית.
האכזריות הושוותה באחד הדרבים בשנת 2002 כשאוהדי הפועל הגיעו עם עציצים ועליהם שמו של מני לוי, כדי להזכיר בחום ואהבה את מה שקרה לשחקן מכבי תל אביב שהתמוטט במשחק כדורגל. רוצים עוד? יש המון ונצטרך יותר מדי מלים, אבל נקצר קצת. אוהדי הפועל ת"א חיללו את קבר הורי ראש העיר רון חולדאי, רק כי העז להרוס את אוסישקין (לטובת אולם חדש שאכן נבנה בדרייב אין), הם שרו "שמעון גרשון ניאו נאצי" בליווי הצדעה שהפיהרר היה גאה בה ובאחד המשחקים נגד בית"ר ירושלים שרו לבלם העבר לאחר הולדת בנו: "הבן של גרשון ללא רוח חיים - עם אבא כמוך הוא מעדיף למות". נחמד, לא?
במפגש נגד מכבי נתניה ב-2005 הם שרו "הפיגוע הוא מוצדק", לא פחות, אחרי הפיגוע באותה תקופה בקניון השרון. במשחק ב-2011 נגד עירוני קריית
אתא בגביע צעקו אוהדים של הפועל ש"אהובה תומר עולה באש", על קצינת המשטרה שנספתה בשריפה בכרמל. כמה אינטליגנטי ומתחשב. הרשימה עוד ארוכה ומפורטת, כולל גילויי אלימות כמו הכאת ערן זהבי בדרבי על ידי האוהד פואד או זריקת פחית על רופא הנבחרת, ד"ר מארק רוסנובסקי, שגרמה לפציעתו.
מעל הכל מרחף מכנה משותף אחד: רשעות, רוע צרוף, כמפגן מעוות למשיכת תשומת לב. המכנה המשותף הבא הוא אזלת ידם של הגופים המטפלים, ממנגנוני הענישה של ההתאחדות לכדורגל ועד למשטרה ואפילו התקשורת, שיודעת לחבוט היטב כשמדובר באוהדי בית"ר למשל אבל הופכת רכה ומתחשבת כשממול אוהדי הפועל ת"א הנאורים.
זה לא שכל אוהדי מכבי צדיקים גדולים, גם שם יש מיעוט קיצוני אלים וראוי לגינוי. אבל לצד הצהוב, כמו לרוב קהלי אוהדי קבוצות אחרות, אין היסטוריה והווה של רוע צרוף כזה שיוצא החוצה הרבה בגלל שתיקת הכבשים של ראשי המועדון (חיים רמון בקבוצת הכדורגל היה היחיד בעבר שיצא נגד מצעד הרשע). רגב פנאן עבר טרגדיה משפחתית קשה, שבוודאי מכה בו מדי יום. נצבט הלב לראות ולקרוא את מה שהוא עובר. ואין אדומים מבושה.
צלש השבוע
בכל זאת מגיע שאפו גדול לדני פרנקו שהכין את הקבוצה שלו מצוין לדרבי השני בליגה והעביר את נבן ספאחיה שיעור יפה פלוס עונש ראוי על יהירות. מאמן הפועל ת"א גם היה בין היחידים שיצאו נגד הקריאות לרגב פנאן בלי לכבס מלים. ספורטאי אמיתי, פרנקו.
לפנייה לכתב/ת 
