ללונצ'ו פנית, לא טעית / מליניאק ברביעי

בסוף השבוע הלך לעולמו בגיל 86 אריה דוידסקו, אחד האנשים שהשפיעו במיוחד על חיי. האיש שגדל והתחנך במזרח אירופה, עלה לארץ ב־1962 וחטף הלם תרבות. בניסיונו להתאקלם בים הציניות, החפיפניקיות וגסות הרוח הצברית, הוא נראה לפעמים כמו אציל רומני שנקלע לחפלה מזרח־תיכונית. לקח לו כמה שנים להתערות, אבל בסוף חמשושים שהסתלבטו על העברית השבורה שבפיו בתיכון "שבח" הפכו למעריצים כשסיימו את בית הספר.

• לטורים נוספים של מליניאק
  

כבר בשנות השישים "תהליך" היה מילת גנאי, החלטורה שלטה, והחלום הישראלי היה ונשאר לתת מכה וללכת. המפגש בין העבודה המסודרת והחשיבה לטווח הארוך של לונצ'ו דוידסקו לבין ישראלים חסרי סבלנות שמעריצים קומבינות, קיצורי דרך, יכולת אלתור ומימוש מהיר יצר חיבור בלתי אפשרי בין שמן למים. השילוב בין המשנה האירופית הסדורה, המאורגנת והשיטתית של דוידסקו לבין "חוכמת המשחק" הישראלית של רלף קליין נבנה בהדרגה בנבחרות הנוער.

זו הייתה המסגרת הנכונה ללמד כדורסל, לחנך ולהטמיע חידושים שנראים היום מובנים מאליהם לכל ילד שמשחק קט-סל בגיל 10, כמו שליטה ביד החלשה ושינויי כיוון.

כולם סוגדים לטקטיקנים וכושלים לאותו בור כשהם מפסיקים ללמד ולתרגל יסודות. אלוהים מצוי בפרטים.

דוידסקו (קיצוני מימין) ומכבי ת"א(צילום: באדיבות מכבי ת"א)

גם קליין וגם דוידסקו לא נולדו בארץ, אבל רלף, למרות שגם הוא עבר חבלי קליטה לא קלים, שירת בצה"ל (כולל בקבע) והיה כוכב מכבי ת"א ונבחרת ישראל, מה שהפך אותו לישראלי לכל דבר. אריה התעקש להישאר אירופי תרבותי ומנומס, נתן כבוד לכולם והעריך מאוד אינטליגנציה וידע – תכונות שלא מקדמות אותך במזרח התיכון.

בסוף שנות השישים דור של מאמנים ותיקים סיים את תפקידו. יהושע רוזין, שמעון "צ'ינגה" שלח, אברהם חמו וחיים קסטן פינו מקום לצעירים, ואל הוואקום נשאבו דוידסקו וקליין, שהמציאו כדורסל שונה. הקבוצות הן שאמורות לספק שחקנים לנבחרות, אבל בתקופה ההיא נבחרות הנוער היו אלה שמייצרות את השחקנים עבור הקבוצות. בזמן שבקבוצות התאמנו שלוש־ארבע פעמים בשבוע ובבית הספר למאמנים לימדו "שמיניות", בנבחרת הנוער התאמנו פעמיים ביום ושמרו אזורית לוחצת 1:2:1:1 שרלף למד אצל לו קרנסקה במכללת סט. ג'ונס בניו־יורק.

רלף קליין(צילום: יוסי רוט)

יש תמונות שנחרטות בזיכרון ונשארות לנצח, כמו הטיפוס במעלה ה"טריג" מחוף הים לאולם הכדורסל במכון וינגייט. אני זוכר את עצמי שקוע בחול, סוחב על הגב את יהודה גייזלר ממכבי מוצקין. הרגליים רועדות ממאמץ, חמצן לא מגיע למוח, ואז לונצ'ו דוידסקו מופיע מאי־שם ליד האוזן השמאלית שלי ושואל בצרפתית: Combien c'est quatre-vingts-dix-huit, moins trante-sept? בתרגום לעברית: כמה זה תשעים ושמונה פחות שלושים ושבע?

זו לא הייתה שאלה בחשבון אלא בצרפתית. אריה ידע שהסיוט שלי באותה תקופה היה בחינת הבגרות בצרפתית, ולכן התקיל אותי באמצע האימונים בשאלות. לא סתם הוא בחר במספר 98, כי בצרפתית זה מסובך – עשרים כפול ארבע ועוד עשר ועוד שמונה. הרעיון הזה, שחשוב ללמד חשבון וצרפתית במקביל, יושם בפרויקט שליוויתי בשנים האחרונות בחטיבת ביניים "נווה יונתן" ברמלה. שתי מורות היו נכנסות יחד לכיתה ומלמדות היסטוריה באנגלית.

מכון וינגייט. מליניאק עדיין זוכר את האימונים(צילום: אורן אהרוני)

לאחר אותו אימון כושר נסענו למדוד ז'קטים ייצוגיים בחנות "פולגת" בכל־בו שלום. השרירים שלי היו כל כך מכווצים שלא הצלחתי ליישר את הרגליים ונזקקתי לעזרה כדי לצאת מהמונית – שם חיכה לי דוידסקו עם עוד שאלות בצרפתית. בשלב מסוים החידון עלה לי על העצבים, וחתכתי את השיחה בגסות. אריה היה מסכם: ברבר אסיאתי.

זה מה שהיינו בשבילו - ברברים אסיאתיים, ובצדק.

עוד תמונה שמורה אצלי בזיכרון: דוידסקו מעביר אימון אישי לגבי טייכנר על סל צדדי באולם נתניה במכון וינגייט. טייכנר היה קיבוצניק מניר דוד, שצמח לגובה 2.04 מ' ונחשב בזמנים ההם לתופעת טבע. הכדורסל הישראלי, שתמיד סבל ממחסור בגבוהים, לא היה יכול להרשות לעצמו לפספס את אחד משני השחקנים היחידים שחצו את גובה שני המטרים (הראשון היה כמובן תני כהן־מינץ). אימונים אישיים לא היו מקובלים בתקופה ההיא, ובהיעדר שחקנים גבוהים גם לא היו מאמנים שילמדו את השחקנים הגבוהים לשחק עם הגב לסל.

באולם נתניה הייתה אז רצפת בטון (כי לא היה עדיין פרקט בישראל), לוחות הסלים הצדדיים היו קטנים ועשויים מעץ (כי לא היו עדיין לוחות "זכוכית"), רשת הסל הייתה עשויה משרשראות ברזל (כי רשתות מניילון היו נקרעות), והכדורים היו מדגם "ספולדינג" מפלסטיק ומגומי (כי לא היו עדיין כדורי "עור").

תני כהן-מינץ. גבוה נדיר

נבחרת הנוער הראשונה הוקמה ב־1965. לא היו נבחרות נוער קודמות, לא היה ממי ללמוד איך לבנות ולהכין נבחרת נוער, אז רלף קליין ואריה דוידסקו המציאו את זה. נסיעה לחו"ל הייתה אז יקרה ומסובכת, לכן משחקי אימון לא באו בחשבון. היציאה הראשונה שלנו מהארץ הייתה בפברואר 1968, לטורניר מוקדמות אליפות אירופה לנוער בברוז'. כולנו היינו כבר חיילים, מדינה באופוריה כמה חודשים אחרי הניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים, נרגשים אחרי שנתיים של הכנות.

בחדר ההלבשה לפני המשחק הראשון נגד בלגיה, כמו בסצנה מ"גבעת חלפון", עולה מרומניה לבוש בחליפה ונעלי שפיץ מצוחצחות הטריף אותנו ללחוץ על כל המגרש כמו שגולני עלו על תל פאחר. ללונצ'ו פנית, לא טעית.

גבעת חלפון

ההצלחה של אריה דוידסקו כעוזרו של רלף קליין הייתה לו אולי לרועץ כמאמן ראשי בקבוצות, שם התקשה להפעיל את קסמיו על השחקנים האמריקאים שמספרם הלך וגדל. אימון זה לא מקצוע אלא ייעוד, לכן רלף קליין, שהשיג

 עם מכבי ת"א ונבחרות ישראל את מה שנחשב באותם זמנים לבלתי אפשרי, המשיך לאמן נערות ב"הדסים" גם כשהיה חולה. דוידסקו, סמל ומופת למקצוע, פרש מאימון כדורסל מקצועני בלי דרמות, התרכז באימון נוער, בהכשרת מאמנים ובהוראת חינוך גופני בתיכון רמלה־לוד ועשה שם נפלאות.

בפרפרזה על אמרתו של הגנרל דאגלס מקארתור: מאמנים ותיקים אינם מתים, הם פשוט נמוגים. יהי זכרו ברוך.