הכל טמון בהגשה / סיפור קצר
"תגיד, יכול להיות שהכדורגל בארץ לא כזה גרוע? אתה חושב שאם היו מגישים לנו את זה אחרת, אולי שדרים ופרשנים אחרים, היינו יכולים ממש ליהנות מכדורגל ישראלי?" שאלתי חבר. "מה נסגר איתך?" התפלא החבר והמשיך, "רק הגענו ואתה כבר שיכור?"
אני? שיכור. בדרך הביתה אני מדמה כל עץ חרוב לענן מרענן ביום קיץ חם, צרחות הילדים המגיעות מגן השעשועים נשמעות כמו המקהלה העליזה של חווה אלברשטיין, פיח האוטובוסים מריח כמו פרדס בשבוע הראשון של האביב, ואני ממש מסמיק כשהכלב המפחיד של השכנים קורץ לי במדרגות. אל תגידו ״לא ידעתי", אין כמו לשתות בשישי בצהריים.
איך אפשר שלא להשתכר בצהריים החופשיים היחידים שיש לי? מה, לא מגיע לי פעם בשבוע להרגיש שגיל 30 הוא התחלת החיים? לא מגיע לי פעם בשבוע לחשוב שהנהג שכמעט דרס אותי במעבר חצייה מיהר מאוד כי אשתו מחכה לו בבית כורעת ללדת? לא מגיע לי פעם בשבוע להאמין שכול הבחורות ברחוב באמת בחנו אותי? לא מגיע לי פעם בשבוע להצליח לדמיין איך אנחנו לוקחים השנה את כל התארים? בקיצור, פעם בשבוע אני רוצה לראות את המציאות קצת אחרת, ואם אפשר באור יום - בכלל טוב.
עכו מול בני יהודה(צילום: אורן אהרוני)
18:00, אני שוכב על הספה מול הטלוויזיה, כשזרמים חמים מלווים את הדם ומנעימים לי בגוף. אני לא רוצה לעשות שום דבר אחר, אני לא רעב, לא עייף, לא ממהר, טוב לי עכשיו מול הטלוויזיה. ואז אני עובר לערוץ 12. כששדרית הספורט מנסה להתקשר לבנו של ראש הממשלה, הסחרחורת הנעימה הופכת לקרסולה מהירה שנדמה ולא תיעצר לעולם. למה היא מתקשרת אליו? ועוד אחרי שהיא עצמה הודתה שהוא במצב נפשי לא הכי טוב כרגע. ולמה שהוא ירצה לדבר איתה? ומה היא תגיד לו בדיוק? ומה הוא כבר יכול להגיד לה? ומה נרוויח משיחה כזאת? ואיך לעזאזל אני פתאום מתעניין בילד הזה של ראש הממשלה?!
כשפרשן הכדורגל מנסה להצדיק את התנהגות בנו של ראש הממשלה, אני כבר ממש מרגיש את הבחילה. למה הוא אומר שכולם כאלה? אני שיכור עכשיו ולא הלכתי לאף חשפנית, אני גם לא זוכר מתי רעיון כזה חלף בראשי. אני גם אף פעם לא מבקש מחברים כסף, כי אין דבר שאני יותר שונא מלהיות חייב. האקסית שלי אולי תמיד תהיה המכשפה בסיפורים שאכתוב, אבל "להעביר" אותה לאחד החברים שלי?! גם לא אחרי בקבוק עראק שלם. ואם אבא שלי היה "מסדר" למישהו מיליארדים, לא נראה לי שהייתי מזכיר את זה ברכב מלא אנשים.
אני מבולבל, מה היא הסיבה לסחרחורת והבחילה: האלכוהול או שדרי הספורט שהשתלטו על כל חלקה טובה בטלוויזיה? ולמה גם האורחים בתכנית שנראו אנשים בהחלט רציניים, נראים עכשיו עלובים כל כך? ולמה השיחות ביניהם נשמעות ריקניות וחסרות חשיבות? ולמה הטלוויזיה נראית לי פתאום קטנה מדי? ומתי כבר אחליף את הסלון הישן והמעפן הזה?!
אני שותה ליטר וחצי מים קרים, מתפנק עם מקלחת חמה, ומתרגל נשימות ארוכות ואיטיות עד שאני שוב מרגיש טוב. עכשיו, בטלוויזיה משודרת מהדורת החדשות, שזה בעצם אנשים אחרים שמדברים על אותם הדברים שדיברו בתוכנית לפניהם. באורח פלא, הפעם אני מצליח לצלול לתוך השיחות. אני מבין על מה מדובר, אני מזדהה עם דעות מכאן ומכאן, ואני חושב לעצמי מחשבות עמוקות ומרחיק איתן לכת.
נעים לי עכשיו, חזר לי החשק. אני יורד לבר אחר, לפגוש חבר אחר. "תבוא אלי מחר לראות את המשחק?" הוא שואל וממשיך מבלי לחכות לתשובה, "בעצם עזוב... אין לי עצבים לבזבז על ה"זבלה" הזה. בלי לראות אני אומר לך שהמשחק יהיה גרוע, השופטים רק יטעו, האוהדים רק ילכו מכות, המאמנים רק ימציאו תירוצים, ובינתיים השדרים יעדכנו על כל גול שנכנס באנגליה ואז בכלל נאכל את הלב". תוך כדי שהוא דיבר התחוללה סופת מחשבות במוחי. למעשה, לא הקשבתי למילה ממה שאמר, רק חיכיתי שיסיים כדי לשתף אותו באותן המחשבות. "תגיד, יכול להיות שהכדורגל בארץ לא כזה גרוע? יכול להיות שזה רק נראה ונשמע ככה? אתה חושב שאם היו מגישים לנו את זה אחרת, אולי שדרים ופרשנים אחרים, היינו יכולים ממש ליהנות מכדורגל ישראלי?" "מה נסגר איתך?" התפלא החבר והמשיך, "רק הגענו ואתה כבר שיכור?"
לפנייה לכתב/ת 
אשקלון מול הפועל חיפה
צילום: אבי רוקח
מומלצים
