סופו של עידן בסן אנטוניו? לא בדיוק אבל בערך…
דז'ונטה מארי הצעיר תפס את מקומו של טוני פארקר כרכז הפותח, ומהווה חוליה נוספת בשרשרת המציאות המדהימה של הספרס בדראפט
חדי העין מביניכם הבחינו שבהפסד של סן אנטוניו לאינדיאנה בשני לפנות בוקר, טוני פארקר פתח על הספסל. זה שבר רצף של 496 משחקים בהם פתח פארקר בחמישיה של הספרס, כאשר הפעם האחרונה בה עלה מהספסל הייתה אי שם בסוף עונת 2009-10. עושה רושם שטוני לא יזכה לככב ברצף פתיחות חדש, שכן הוא אישר בתקשורת שפופ החליט לתת את מושכות הרכז הפותח לדז'ונטה מארי הצעיר. בג'נטלמניות טקסנית אמיתית, פארקר טען כי לא הייתה לו שום בעיה עם שינוי התפקיד, וכמו מאנו ג'ינובילי לפניו הוא ינסה לתרום לקבוצה ככל הניתן מהספסל.
כמה אנקדוטות הנוגעות לשינוי הזה: מארי בן ה-21 משחק עונה שנייה בסן אנטוניו אחרי שננבחר במקום ה-29 בדראפט 2016. לצורך השוואה, פארקר הגיע לסן אנטוניו בגיל 19 אחרי שנבחר במקום ה-28 בדראפט. אמנם מארי מיעט לקבל דקות בעונת הרוקי שלו, אך מאז שפארקר נפצע בפלייאוף אשתקד ועד שחזר השתלט על עמדת הרכז הפותח. ב-14 המשחקים בהם פתח העונה רשם ממוצעים של 8.9 נק', 7.1 ריב'(!) ו-3.6 אס' ב-25.5 דק' למשחק. אולם, מדד הפלוס/מינוס שלו עומד על 1.3- במשחקים בהם פתח לעומת 16.0+ במשחקים בהם עלה מהספסל.
יש לא מעט אנשים שטוענים שמארי הוא סוג של קוואי לנארד מוקטן פיזית בעמדת הרכז, והם צודקים. מארי, המתנשא לגובה 1.96 מ', הוא בעל מוטת ידיים משוגעת של 2.08 מ' ואתלטיות מתפרצת. נתונים אלו עזרו לו כבר עכשיו לרשום היסטוריה קטנה, כשהפך לגארד השני בתולדות הספרס (אחרי מאנו ג'ינובילי) שלוקח 15 כדורים חוזרים במשחק אחד. הספרס ידועים כ"חממה" של ה-NBA, קבוצה שלוקחת שחקנים שנבחרו מאוחר (או כלל לא) בדראפט והופכת אותם ליהלומים שמשתלבים במכונה הטקסנית, או עוברים תמורת סכומי כסף שהם רק יכלו לחלום עליהם בעבר לקבוצות אחרות.
הנה כמה שחקנים מההווה והעבר של הספרס שעונים על הגדרה זו: קייל אנדרסון (נבחר 30), דאוויס ברטאנס (42), קורי ג'וזף (29), לנארד (15), דני גרין (46),
פטי מילס (55), ג'ורג' היל (26), טיאגו ספליטר (28), יאן מהינמי (28), מאנו ג'ינובילי (57), וגם ברין פורבס, ג'ונתן סימונס, ארון ביינס וברוס בואן שכלל לא נבחרו בדראפט. השחקנים היחידים שנבחרו באחד משלושת המקומות הראשונים בדראפט ושיחקו בשיאם ובתפקיד מרכזי במדי הספרס ב-30 העונות האחרונות הם
למרקוס אולדרידג' (2), טים דאנקן (1), שון אליוט (3) ודייויד רובינסון (1).
וזהו. המסקנה שלנו מכל הסיפור? גם ברגעים הקשים יותר במועדון (כמו עכשיו), כשלא בטוח מה העתיד הקרוב צופן בגלל פציעות/זקנה/קבוצות-על יריבות, אל תחשבו שזה הסוף. תספרו לעצמכם כמה פעמים אמרתם לעצמכם רק בעשור האחרון "טוב, זה כנראה הסוף של הספרס" או אמירה אחרת בסגנון. אני כאוהד מושבע יכול להעיד על עצמי שאני צריך שתי ידיים כדי למנות את כל הפעמים שהמחשבה עברה בראשי. ובכל פעם התבדיתי מחדש. תסמכו על פופ, תסמכו על טוני, תסמכו על דז'ונטה, תסמכו על הספרס. הם כאן כדי להישאר עוד הרבה זמן.
נ.ב: אה, מזל טוב לדז'ונטה על הבחירה למשחק האולסטאר של עונת 2020. עם הקסמים שהולכים שם במרכז טקסס, זה כנראה מה שהולך לקרות.
לפנייה לכתב/ת 
