ההבדל הגדול בין בניון לממן

כל אלה מאיתנו שכבר לא מאמינים שעוד קיימת רומנטיקה בעולם הזה, קיבלו עוד 2 הוכחות כואבות לכך בשבוע האחרון. האחת - ילד נלהב בגוף של גבר בן כמעט 38, שרק רוצה להמשיך לעשות את הדבר אותו הוא כל כך אוהב ובו הוא כל כך טוב, אבל נרמס בצורה בזויה על ידי בריון אגוצנטרי חסר התחשבות (רמז - מתפרנס ממכירת בגדים במיאמי), שעל הדרך גם משפיל מאמן צעיר וחסר ניסיון ומבזה את גדול הסמלים בבית"ר ירושלים ובכדורגל הישראלי.

השנייה - שחקן כדורגל בינוני בהישגיו ובביצועיו, שחזר בלית ברירה למועדון נעוריו ובעזרת הבמה הגדולה והאהבה הענקית שקיבל מהקהל הצליח למצב עצמו כשחקן לגיטימי וטוב בכדורגל הישראלי, שבוחר לעזוב את אהבת נעוריו לטובת מלכת הכיתה שלפתע לוטשת אליו עיניים אחרי שנים של התעלמות. ודווקא בשיאה של מערכת היחסים.

חנן ממן עם ברק בכר(צילום: הפועל ב"ש)

אז אפשר להתווכח על המינוח "אהבת נעוריו", ובמקרה של חנן ממן הכתובת הייתה על הקיר. לפני 5 שנים, כשלראשונה חוזר על ידי קבוצה גדולה דאז (הפועל תל אביב), מיהר ממן לארוז את חפציו מקרית חיים ולהיעלם. אחרי "ההצלחה המסחררת" בוולפסון קינח במעבר בעסקה סיבובית לבלגיה שגרמה למועדון נעוריו להינזק כלכלית עקב אי תשלום דמי השבחה, וגם שם בילה בעיקר בספסל וביציע. לאחר שחזר מבלגיה לקדנציה בינונית בבית"ר י-ם החליט לבסוף להיענות לחיזורים של מועדון נעוריו שרצה לפתוח דף חדש, ולאחר החתימה טרח ממן לציין: "האמנתי שאחזור יום אחד להפועל חיפה, אך לא האמנתי שהיום הזה יגיע כל כך מהר".

אחרי עונה ראשונה מחרידה ועונה שנייה עם מספרים בהחלט טובים, החלה שוב הפזילה דרומה לגוש דן ולבירת הנגב, ואת העונה הנוכחית ממן כבר שיחק עם עין אחת על המגרש והשנייה אל עבר סוכנו דודו דהאן בכמיהה להצעה המיוחלת. מה שהופך את המעבר של ממן להפועל באר שבע לעוד יותר מעורר אנטיגוניזם, זו העובדה שבחר לעזוב את מועדון נעוריו דווקא בעונת השיא שלו ב-20 השנים האחרונות, ולדלג 5 נקודות וכמה מאות אלפי דולרים קדימה, קיצור דרך לאליפות.

אי אפשר להאשים את ממן, כמו ילד שהתפתח בשלב מאוחר ורק מחפש את תשומת ליבן של הבנות הפופולריות בשכבה לפני שיהיה מאוחר מדי, כמעט כולנו היינו שם בשלב זה או אחר בחיינו ובחרנו בדרכו של ממן. ויוסי בניון, בניגוד גמור, שרק רוצה לשחק כדורגל. שעזב מועדון עם שאיפות לאליפות והציע לו להישאר, ולהפחית בשכרו רק כדי לשחק כדורגל. אהבה ללא תנאים? כנראה שבכל זאת כמה תנאי שטח לא הצליחו לאפשר את זה.

חבל שעוד אגדת כדורגל ישראלית, אולי הגדולה מכולן, תסתיים בדמעות, ולא בדמעות של אושר אלא כאלו של כאב. אבל אולי יוסי עוד יוכיח לכולנו שאהבה באמת חזקה מהכל ושהדמעות הבאות בפרישה הלא רחוקה מלבוא, יהיו הפעם דמעות של אושר.