שמירי רגב תבדוק את עצמה / מליניאק
מישהו בכדורסל התבכיין ששופטים דפקו אותו, ושרת הספורט כבר פנתה לחברה חיצונית שתבדוק. ומה היא תעשה בהמלצות כשאין לה בכלל סמכות?
בין טיול מיותר לפריז לבין פסילה של אביב גפן מטקס הדלקת המשואות, הספיקה שרת החלטורה מירי רגב להידחף להנפה של עוד גביע עם שחקני הפועל חולון, ומיהרה להכריז על פנייה לחברה לבדיקת המצב באיגוד שופטי הכדורסל. אחרי שאיפשרה לפקידי האוצר להחרים את קופת הטוטו מתחת לאפה, ממשיכה שרת הספורט לפרסם הודעות הזויות לתקשורת על עוד בדיקה שתפרנס חברת ייעוץ. "הגיעה העת ללמוד ולבדוק את סוגיית השיפוט בענף הכדורסל ודרכי הניהול הנהוגות במדינות המובילות בעולם, זאת לטובת קידום תרבות ספורט מקצוענית ועקרונות משחק הוגן".
למה הגיעה העת? מה קרה, מישהו התבכיין ששופטים דפקו אותו? עבור מה מקבלים עובדי משרד הספורט שכר? שירימו טלפונים ויבדקו בעצמם מה קורה במדינות המובילות בעולם. ממתי השיפוט בענף הכדורסל הוא "סוגיה"? האם קיים חשד לאי־סדרים? חסרת תרבות מדברת על תרבות ספורט? מה היא בכלל מבינה בספורט, ומה תעשה בהמלצות? אין לה בכלל סמכות.
הקבוצות, בחסות מינהלת הליגה ומשרד הספורט, רוצות כנראה להשפיע על איגוד השופטים, וזה יהיה כבר פרויקט ללהב 433. במחלף נתב"ג יורדים לכיוון לוד, פנייה ראשונה ימינה ומיד שמאלה. כדאי שיכירו את הדרך.
בדיקה חיצונית היא הדבר המתבקש, לא לשופטי הכדורסל אלא לחוסר תפקודה של מירי רגב במשרד הספורט.
סגולה להצלחה
גמר הגביע החזיר אותי שלושים שנה לאחור, לתקופה שאימנתי בחולון. הפועל חולון, גם כשהיא מובילה את הטבלה, זאת עדיין קבוצה קטנה עם תקציב קטן יחסית למכבי ת"א ולהפועל ירושלים. רק לפני שנתיים נחלצה מאולם הפחים, אבל מסורת מפוארת יש לה. אמנם בלי גביעי אירופה ועשרות אליפויות וגביעים, אבל יש לחולונים במה להתגאות.
בשנות השמונים הספיק בסיס ישראלי שצמח במחלקת הנוער בשביל לבנות קבוצה נהדרת עם זר אחד. ישראל אלימלך, ניב בוגין, אבי מאור, מוטי דניאל ורייס - לא גלן, משה - גדלו במחלקת הנוער. גלן רייס לא המציא את השיגעון, קדם לו מייקל קרטר שהפך לאחד מהחבר'ה ואת הפועל חולון לתופעה. במשחקי חוץ הקהל היריב היה מעודד אותנו.
מעטים יודעים למה חולון משחקת בצהוב־סגול, למרות שקבוצות הפועל לובשות אדום. בקיץ 1985 הגיע לביקור רוני מן, ישראלי שגר בלוס־אנג'לס וחבר של מישקה לפרדון שהיה מזכיר הפועל חולון. הציץ ונפגע. אחרי אחד המשחקים הגדולים הוא החליט לתרום ביגוד חדש, אמר ועשה. מן, אוהד הלייקרס, תרם סט ביגוד בצבעי הקבוצה שלו: צהוב וסגול. לאחר דיונים ליליים במועצת הפועלים אושר לוותר על האדום, והצהוב־סגול נשאר עד עצם היום הזה.
כל תואר לקבוצה חוץ ממכבי ת"א ומהפועל ירושלים הוא מבורך. מביא עוד ספונסר, עוד ראש עיר, עוד סיבה למסיבה לאוהדים. טוב מאוד.
יש היגיון בשיגעון
גלן רייס ג'וניור הוא שחקן התקפה גדול. אילו הראש שלו היה מסודר, הוא היה משחק בליגה אחרת. אבל במצבה של חולון בתחילת העונה לא היו לה הרבה אפשרויות אלא לקבל הצעה גרועה שקשה לסרב לה. ראש בעייתי שמורכב על ידיים ורגליים נפלאות. רוב הסיפורים האלה נגמרים רע, כי לאורך זמן קל להוציא שחקן בעייתי מאיזון. תפקידם של מאמנים בליגה מקצוענית הוא לא לחנך שחקנים אלא לנצח. רק מאמן שמעמדו יציב מסוגל למחול על כבודו ולתת לשחקן לעשות במגרש ככל העולה על רוחו, ובלבד שיביא עוד ניצחון או תואר.
מי זוכר שארל וויליאמס היה שוכב באימונים בעיגול האמצע, עושה מתיחות ושומע מוזיקה בפול ווליום מרדיו־טייפ ענק, כשכולם רצים סביב המגרש? את רלף קליין לא עניין מה אומרים. אם זה המחיר שצריך לשלם בשביל שארל ייקח 15 ריבאונדים ויביא גביע אירופה, אז שיעמוד וויליאמס על הראש באימונים. גם אפי בירנבוים הסתדר מצוין עם "משוגעים" ששום מאמן לא רצה לגעת בהם. לשחקנים גדולים יש לפעמים גחמות שצריך לחיות איתן. דני פרנקו ויתר על מלחמות עם דונטה סמית', שהיה נכנס לחדר ההלבשה חצי שעה לפני משחק עם דלי גלידה.
אצל גרג פופוביץ' זה כנראה לא היה קורה, אבל קבצנים במזרח התיכון לא יכולים להיות בררנים.
סיפור מהסרטים
אולימפיאדת החורף בקוריאה נתנה הזדמנות נוספת לחגיגת ציניות ישראלית. עם כל הרצון לפרגן לספורטאים אולימפיים ישראלים, קצת מוזר שמדינה שאזרחיה הולכים באמצע פברואר לים שולחת משלחת לאולימפיאדת חורף. נכון שאתלטים ושחיינים מכל העולם מתאמנים רוב ימות השנה בארצות־הברית וזה נראה בסדר גמור, אז למה כשספורטאים ישראלים מתאמנים למשחקי החורף במדינות קרות זה נראה לא רציני? בעולם בו מונדיאל נערך בקטאר, הכסף יענה הכל. במציאות בה מדינות מחלקות דרכונים לספורטאים, אין פלא שרצים אפריקאים מייצגים מדינות אירופאיות, ובקבוצות כדורגל וכדורסל אין שחקן אחד שגדל במועדון.
הראשון למחות היה אלכסנדר גומלסקי הגדול. הוא אמר אחרי הזכייה של מכבי ת"א בגביע אירופה ב־1977, שלא ייתכן שקבוצה מאסיה עם שחקנים מאמריקה תזכה בגביע אירופה. אבל אז שיחקו בצסק"א רק רוסים, בריאל מדריד שיחקו ספרדים, להוציא שני אמריקאים שעברו לחיות בספרד, ובמובילג'ירג'י וארזה שיחקו עשרה איטלקים ושני אמריקאים.
נכון שבנבחרת ספורט החורף של ישראל אין כמעט ילידי הארץ, אבל למה חובבי הכדורסל סלחנים כלפי "מתאזרחים" שמתרבים בשתי הליגות הבכירות, ועל ספורטאי החורף הם מלגלגים? כי לסקיאתלון אין בישראל אוהדים, לא מתקיימות כאן תחרויות, והסיכוי שהילדים שלנו יתחרו בקפיצות ממקפצת המוות שואף לאפס.
חפשו בגוגל Cool Runnings וצפו בסרט נפלא מבית אולפני דיסני, שמבוסס על סיפור אמיתי על נבחרת מזחלות הקרח של ג'מייקה לאולימפיאדת החורף שהתקיימה בקלגארי שבקנדה (1988). בג'מייקה, כמו בישראל, אין שלג, אבל תרבות ספורט יש. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, שמתחיל במבחנים לקביעת סגל הספרינטרים לאולימפיאדה. אצנים שכשלו החליטו להגיע למשחקים האולימפיים ויהי מה, ואם לא בריצת שליחים 100x4 מטר אז במרוץ מזחלות קרח. ספורטאים שמעולם לא גלשו מצאו לעצמם מאמן, גברו על ניסיונות הוועדה המארגנת להכשיל ולפסול אותם בתואנות שונות, היו ללעג בעיני נבחרות אחרות והתחרו במזחלת משומשת שהשיג המאמן שלהם מנבחרת ארה"ב. אחרי שהתהפכו וסיימו את התחרות במקום האחרון, עמדו במילה וחצו את קו הסיום לקול תשואות כל ספורטאי משחקי החורף. אמנם לא בגלישה אלא בהליכה, כשהם נושאים את המזחלת המפורקת על כתפיהם, אבל זה מה שהפך אותם לגיבורי־על.
Cool Runnings הוא סרט חובה לחובבי ספורט.
לפנייה לכתב/ת 
