נטפליקס החמיצה מול שער ריק / ביקורת
לסדרת הדוקו "First Team: Juventus" שהפיקה ענקית התוכן על יובנטוס היה פוטנציאל ענק, אבל צפייה בה דומה להחטאה מול רשת חשופה בתוספת הזמן ומוציאה את החשק מכדורגל. מומלץ לראות את "בית שאן סרט מלחמה" כדי להבין איך עושים זאת נכון
אין ויכוח על כך שיובנטוס מובילה בחדשנות, ובכל מה שקשור לרשתות חברתיות וקשר עם האוהדים היא אלופת אירופה הבלתי מעורערת. לכן החיבור עם נטפליקס היה מתאים כמו ג'אנלואיג'י בופון לשער. רק שאחרי צפייה בשלושת הפרקים הראשונים של "First Team: Juventus", סדרת הדוקו של ענקית התוכן על אלופת איטליה, הרגשתי כמו אוהדי יובה אחרי גמר ליגת האלופות האחרון. מאוכזב ונבוך.
הסדרה עוקבת אחרי הקבוצה ומבטיחה להביא לנו את הסודות מאחורי הקלעים ודברים שמעולם לא ראינו. אבל אם לשפוט על פי שלושת הפרקים הראשונים, היא יותר דומה להודעת דובר ארוכה. כל פרק אורך 45 דקות, אבל התחושה היא כמו בצפייה במשחק ליגה לאומית באורך מלא.
אז מה רואים בסדרה? שום דבר שלא תוכלו לראות בעשרות ומאות חשבונות טוויטר ואינסטגרם של קבוצות כדורגל אחרות. ראיונות משמימים עם כוכבי הקבוצה שנותנים את מיטב הקלישאות, הצגת המאמן מקס אלגרי כגאון כדורגל יחיד בדורו ומנה נדיבה של ליקוקים לספונסרים. בכל פעם שהקבוצה טסה למשחק חוץ המטוס שעליו לוגו חברת התעופה מקבל שוטים מחמיאים. באחד הפרקים השחקנים משתתפים בפרסומת לספונסר אחר, שמקבל חשיפה יפה וארוכה מאוד בלי שום הצדקה עלילתית.
הראיונות עם השחקנים משעממים. כולם אנשי משפחה למופת, כולם נלחמים למען הסמל, כולם לא לוקחים הפסדים קשה מדי ואומרים שצריך להרים את הראש. בופון לא מרגיש את הגיל ורוצה להמשיך לשחק כדורגל, פדריקו ברנרדסקי נרגש מעונתו הראשונה בקבוצה, ומיראלם פיאניץ' אוהב לשחק כדורגל עם הילד שלו. סקופ ענק.
המצלמות ליוו את יובנטוס למשחק המכריע מול נאפולי, שהפסד בו יכול היה להיות מכה קשה (המוליכה הייתה יכולה להגדיל את הפער מהאלופה לשבע נקודות), אבל איכשהו גם הדרמה בו התפספסה. המשחק תואר בקיצור נמרץ, גונסאלו היגוואין הבקיע, האוהדים קיללו אותו קצת, זהו. איפה המתח? איפה ההתרגשות? איפה הלחץ מכך שתואר האליפות עלול לחמוק מהידיים כבר בדצמבר? לכל זה אין זכר.
לפי הסדרה, לשחקני יובנטוס אין שום חולשות. הם כמעט לא אנושיים,
משחק בשבילם זה כמו עוד יום במשרד. הם לא בוכים אחרי הפסדים ולא שמחים במיוחד אחרי ניצחונות. זה לא הכדורגל שאנחנו מכירים. אולי הבמאי והיוצרים כל כך חתרנים שזה מה שהם רוצים לומר: שהכדורגל המודרני חסר כל נשמה והכל נראה אותו דבר. אין הבדל בין ניצחון על ברצלונה לניצחון על קליארי. אם הם התכוונו להוציא לכולנו את החשק מכדורגל, הצליח להם בגדול.
מחלקת הדוקו של נטפליקס כבר הוכיחה את עצמה כמו יובה בליגה האיטלקית. קשה למנות את כל הדוגמאות. לאחרונה יצאה הסדרה המופתית בעיניי, "Dirty Money", שעוסקת בעוולות חברתיות. לצידה אפשר לציין את "אחד מאיתנו", סרט מרגש עד דמעות על יוצאים בשאלה בחברה החרדית בניו יורק, וזה רק על קצה המזלג. עם ים של ניסיון וים של קבלות, נטפליקס הצליחה לבעוט מול שער ריק החוצה. לקראת שלושת הפרקים האחרונים אני ממליץ להם לצפות שוב ושוב ב"בית שאן סרט מלחמה", כדי להבין איך עושים זאת נכון.
לפנייה לכתב/ת 
