מזל טוב לאגדת הכדורסל
מצד אחד: גבוה אגרסיבי וריבאונדר אדיר. מצד שני: זריז, קלעי נפלא, בעל יכולת מסירה וניידות של גארד. כריס וובר, שחוגג היום (ה') 45, הוא אחד הפורוורדים הכי ורסטיליים שראה הכדורסל – אבל הקריירה שלו תמיד תיזכר כפספוס גדול
לרגל יום הולדתו ה-45 של כריס וובר שחל היום (ה'), הכנתי כתבה הסוקרת את הקריירה שלו ואת תחושת הפספוס שנותרנו עמה לאחר פרישתו של אחד הפורוורדים הכי ורסטיליים שראה המשחק.
וובר גדל בדטרויט. הוא גם שיחק שם בתיכון, ובעונת 1990/91 נבחר פה אחד לשחקן השנה. הוא החליט להישאר קל"ב, וב־1991 בחר לשחק במכללת מישיגן. כריס חבר לעוד ארבעה פרשמנים שכונו ה- "Fab five": ג'וואן האוורד, ג'יילן רוז, ג'ימי קינג וריי ג'קסון. הייחוד שלהם – פרט לכך שהיו שחקני כדורסל מעולים – היה סגנון הלבוש וההתנהגות המוחצנת שלהם. הם נתפסו כמביאי אווירת היפ הופ למשחק, ולבישת מכנסיים ארוכים וגרביים ונעליים שחורות תרמו לדימוי הזה ולהערצת ההמונים.
בשנתיים של וובר במכללה הם הגיעו לשני גמרי מכללות (בהם הפסידו). בעונתו השנייה הוא נבחר לחמישיית העונה של המכללות והיה פיינליסט בבחירת שחקן העונה, אך הישגים אלה נשללו ממנו בדיעבד לאור מעורבות מישיגן בכלל ו-וובר בפרט בקבלת כספים לא חוקיים. הרגע הזכור ביותר מקריירת המכללות של וובר (וכנראה מכל מקריירת הכדורסל שלו) הוא ה-"Time out from hell" ממשחק הגמר מול צפון קרולינה ב-1993. 11 שניות לסיום המשחק, בפיגור 73:71, כשהוא לכוד בפינת המגרש ע"י שני שחקני צפון קרוליינה – קרא וובר לפסק זמן. הבעיה: לקבוצתו נגמרו פסקי הזמן. המהלך גרר עבירה טכנית כנגד מישיגן – מה שהכריע את הגמר לטובת צפון קרולינה. קריירת המכללות של וובר הסתיימה ללא אליפות, ועם כתם שלא ירד ממנו לאורך כל הקריירה ב-NBA.
הוא נרשם לדראפט 1993, נבחר ראשון ע"י אורלנדו – ומיד הועבר לגולדן סטייט תמורת פני הארדוויי ושלוש בחירות סיבוב ראשון. וובר חווה עונת רוקי מעולה (17.5 נקודות ו-9.1 ריבאונדים למשחק), תוך שהוא מוביל את הווריורס ל-50 ניצחונות ולפלייאוף, עונה אחרי שניצחו רק 34 משחקים. כמובן שהוא נבחר לרוקי העונה. למרות זאת, בין וובר למאמנו דון נלסון שרר סכסוך שנגע לרצונו של האחרון להפוך את השחקן לסנטר בניגוד לדעתו של וובר, שרצה לשחק יותר רחוק מהסל ולנצל את יכולות הכדרור, המסירה והקליעה מחצי מרחק המצוינות שלו.
בתום העונה הצהיר וובר שהוא לא מתכוון לחזור לשחק בווריורס. הוא נשלח בטרייד לוושינגטון תמורת טום גוגליוטה ושלוש בחירות סיבוב ראשון. הוא שיחק בוושינגטון 4 עונות (בעונה השנייה רק 15 משחקים עקב פציעה), ולצד מספרים אישיים טובים לא הצליח להרים את הקבוצה אל מעבר ל-44 ניצחונות ולהופעת פלייאוף אחת. בתום עונת 1997/98 הועבר וובר לסקרמנטו תמורת מיץ' ריצ'מונד ואוטיס ת'ורפ – במה שהיווה את הבסיס לבנייתה של אחת הקבוצות הטובות והמלהיבות של סוף המילניום הקודם ותחילת המילניום הנוכחי. עם הגיעו לקבוצה צורפו גם ולאדה דיבאץ' וג'ייסון וויליאמס, ובשנים לאחר מכן גם פז'ה סטויאקוביץ', דאג כריסטי, בובי ג'קסון, הידו טורקוגלו, מייק ביבי וסקוט פולארד.
שבע העונות שלו בסקרמנטו הסתיימו כולן בפלייאוף (אחרי 12 עונות בהן הקבוצה העפילה לפלייאוף רק פעם אחת). בעונת 2000/01 הציג את עונתו האישית הטובה ביותר, בה העמיד ממוצעים של 27.1 נקודות, 11.1 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים, ומקום רביעי בבחירת ה-MVP. בתום עונה זו חתם וובר על חוזה של 127 מיליון דולר לשבע שנים, ובעונה שלאחריה הוביל את סקרמנטו למאזן 21:61, הטוב בליגה. סקרמנטו העפילה לגמר המערב, שם שיחקה נגד הלייקרס בראשות שאקיל אוניל וקובי בריאנט (אחרי שזכתה בשתי אליפויות רצופות). הקינגס הובילו 2:3 בסדרה, אך הלייקרס השוו את וניצחו בחוץ את המשחק השביעי בהארכה, באחת הסדרות הזכורות והקונטרוברסליות אי פעם.
טים דונהי – השופט המושחת (היטה משחקים עקב חובות והסתבכות עם המאפיה) – הודה שמשחק מספר 6 באותה סדרה היה מכור. לטענתו - הליגה הורתה לשניים משלושת שופטי המשחק לעשות ככל יכולתם כדי להאריך את הסדרה. באותו משחק השיפוט היה חד צדדי לטובת הלייקרס. הקינגס הלכו לקו 25 פעמים בלבד לעומת 40 של הלייקרס, כולל פער של 9:27 ברבע הרביעי. במהלך האחרון נשרקה עבירה כנגד ביבי, למרות שנדחף בניסיון לקבל את הכדור. זה הסתיים בניצחון של הלייקרס במשחק ובסדרה. וובר – כמו בשני גמרי המכללות – שוב נכשל ברגע האמת.
עונה לאחר מכן סקרמנטו ניצחה ב-59 משחקים והייתה המועמדת המובילה לזכייה באליפות, אך במשחק השני בחצי גמר המערב נגד דאלאס וובר נפצע בברכו, מה שגרם לו לסיים את דרכו בפלייאוף ולהחמיץ את רוב עונת 2003/04. כשחזר – הוא כבר לא חזר להיות וובר האתלטי, הזריז והטוב שהכרנו. בפברואר 2015 עבר לפילדלפיה, ולראשונה בקריירה לא היה השחקן החשוב בהתקפת הקבוצה – אלא אלן אייברסון. הוא המשיך לתת מספרים אישיים טובים (20.2 נקודות ו-9.9 ריבאונדים בעונת 05/06), אך לא עזר לקבוצה להפוך לקונטנדרית.
בעונת 2006/07 וובר שוחרר ב- Buy out מפילדלפיה, וחתם בדטרויט – עיר הולדתו. כעבור שנה שב לווריורס (שם החל את הקריירה), אך שוב נפצע והחליט לפרוש בגיל 35. את הקריירה בת 15 השנים הוא סיים עם ממוצעים של 20.7 נקודות, 9.8 ריבאונדים ו-4.2 אסיסטים, אבל בעיקר עם תחושה של פספוס. אחת הביקורות הגדולות נגדו הייתה שהוא שחקן שנחנק ברגעי האמת ומעדיף לא לקחת אחריות ברגעי לחץ.
הוא נבחר 5 פעמים לאולסטאר, היה מלך הריבאונדים בליגה בעונת 1998/9 (13 למשחק) וב-2001 נבחר לחמישיית העונה. הוא היה אבטיפוס של הגבוה שמצד אחד היה אגרסיבי, ומצד שני ניחן בקליעה מרחוק, יכולת מסירה אדירה וניידות של גארד. סביר שבכדורסל של היום יכולותיו היו באות לידי ביטוי בצורה לא פחות טובה מאשר בשנים בהן שיחק.
הכותב הוא חלק מצוות "דה-סוויפ" - פודקאסט NBA
לפנייה לכתב/ת 
