ההדרן של בן זקן והלהקה הבית"רית
עירוני קריית שמונה הייתה טובה יותר במחצית הראשונה, אבל מול הצהובה המשוגעת שמדלגת מפרשה לפרשה לא היה לה סיכוי. האם קלינגר יצליח איפה שסילבס נכשל?
בסוף התסריט התיישר. מנחם קורצקי וחיים סילבס עשו הכל כדי לשבור את הציפיות המוקדמות, לקלקל את ההערכות של הפרשנים, אבל בסופו של ערב ארוך קיבלנו את הגמר שכולם הימרו עליו מראש - בית"ר ירושלים נגד הפועל חיפה. הצהובה המשוגעת שמדלגת מפרשה לפרשה בדרך לעוד ניצחון מול האדומה שמפגינה אופי וגם נהנית מהרבה מזל.
עמוד השדרה הגמיש של בני בן זקן נגד התחת של ניר קלינגר. ושניהם עדיין יכולים להשיג דאבל. רק אל תגלו לאלונה ברקת ומיטש גולדהאר (ועוד לא אמרנו מילה על יעקב שחר) שאת מה שהם עושים אפשר להשיג גם בחצי מחיר.
בית"ר ירושלים ניצחה את הפועל קריית-שמונה אחרי שזו הייתה טובה ממנה בצורה משמעותית במחצית הראשונה. אם עומר לקאו בועט קצת יותר חד ומדויק את הכדור בדקה ה-45, הקבוצות יורדות להפסקה עם 0:2 לשחקנים של סילבס, ואז לכו תדעו איך הערב הזה נגמר. פתאום אתה מבין שהחגיגות של מוחמד שכר (יופי של שחקן) בהתרסה מול אוהדי בית"ר יכלו לקחת את הכותרות למקום שונה לגמרי.
אבל בית"ר ירושלים של השנה היא קבוצה קטלנית, חיית מומנטום שאם אתה לא מנצל את ההזדמנויות שאתה מקבל מולה ותופס פער מבטיח, היא תתפוצץ עליך. ברור לכולם שמתישהו היא תכבוש. יש משהו בשיגעון שלה שאיכשהו דוחק את הכדור לרשת של היריבה. אפשר להפליא בהסברים על התקפות מעבר, על לחץ החצי של היריבה ועל שלישייה סילונית שחוטפת כדור וטסה קדימה, ועדיין, נראה שמשהו בעונה הנוכחית הוא כבר מעבר לעניין המקצועי ויותר קשור לאנרגיה שיש סביב המועדון. איכשהו הכל נדבק ואל תתפלאו אם העונה הזו תיגמר בדאבל צהוב שחור. היא גם יכולה להיגמר עם כלום.
אם בית"ר הייתה מודחת אתמול בחצי הגמר הרבה מזה היה בגלל נייג'ל האסלביינק. במחצית הראשונה הוא סיפק הצגה שהוא יכול לארוז בשקט בתוך קלטת, לשלוח לדוד ג'ימי פלויד ולחכות שהוא יפרגן בערימת קומפלימנטים משתפכים. בגדול, האסלביינק הוא לא בדיוק כדורגלן. הוא יותר טנק אנושי דחוס שאי אפשר להוציא ממנו את הכדור. שחקני בית"ר לא הסתדרו איתו ונאלצו לעשות עליו הרבה עבירות כדי לעצור אותו בדרך לרחבה.
אבל ההצגה הזו הספיקה ליתרון מינימלי של 0:1 וכאמור, מול פריירה, עזרא, וארן וסילבסטר זה לא מספיק. מי שמשחקת מול בית"ר ירושלים חייבת להבין - בכל פעם שתאבד מולה כדור בחצי המגרש שלך – אתה בצרות. להקת הסילונים תעניש מהר מאוד. פעם אחת זה וארן שמקשית נפלא לסילבסטר ופעם שנייה זה עזרא, שמחליק כדור הצידה ושוב נמצא שם הסלובקי שמשחיל את הכדור פנימה. את הריצה הזו אי אפשר לעצור.
עכשיו הגיע תורו של קלינגר לנסות.
האולטראס של אחוזה
אבל עוד לפני החגיגה הבית"רית היה לנו את חצי הגמר הפחות גועש, זה שהפגיש את הפועל חיפה עם הפועל רעננה. הצגה מוקדמת מנומנמת, 120 דקות נטולות שערים וגם די נטולות כדורגל. קלינגר (ודומני שכל יתר המאמנים בעולם) אומר שאם הקבוצה שלו תזכה בגמר, איש לא יזכור את הדרך. זו אולי אמירה נכונה, אבל מסריחה מאופורטוניזם מעצבן, שמבטל את אלפי האוהדים שבאו כדי לקבל חגיגת חצי גמר.
וכשאין כדורגל, יש זמן לחפש את היצור הכי מסתורי בליגת העל: אוהד הפועל רעננה. אני מחליט לשוטט באצטדיון הענק ולמצוא את האולטרס של רחוב אחוזה. תוך זמן קצר אני מוצא אותם בפינה הצפונית מערבית. 7 מטר אלכסונית מדגל הקרן, כלואים בין אוהדי בית"ר שמקיפים אותם. האסוציאציה הראשונית היא של ילד נזוף שעומד בפינה, ובאמת יש שם לא מעט ילדים, אבל הם דווקא נראים מבסוטים. "האוהדים של בית"ר דווקא איתנו. הם רוצים שננצח את הפועל חיפה", זורק לי אחד הילדים שמחזיק שלט נייר עליו כתוב בטוש: "רעננה קדימה מלחמה". לידו ניצבת ילדונת עם קוקו זנב סוס, חולצה אדומה וצעיף אדום ששואגת הוראות (טוב, "שואגת" זה קצת יומרני, תדמיינו קריאת פלצט "תבעט כבר!") בכל פעם ששמעון אבוחצירה מתקרב לרחבה.
.jpeg "מבסוטים סך הכל. אחד מאוהדי הפועל רעננה")
יש בפינה הזו כמה עשרות אוהדי רעננה שהגיעו בהסעה והם משתדלים לעמוד בכל כללי הטקס. בשלב מסוים מנסה קבוצת הילדים שצמודה לגדר לייצר התלהבות עם קריאת "יאללה רעננה" שתקבל הד מהאוהדים שנמצאים כמה שורות מעליהם. זה כמובן נכשל, אבל יש בניסיון הזה משהו מעט מכמיר לב.
מסתבר שמעבר לשלטי הנייר תלוי בקצה היציע שלט בד, קטן במושגים של בית"ר אבל ענק במושגי רעננה, עליו מצויר שור אדום שמסתער על גביע. כשאני שואל למה שור? הם מסבירים שזו בובת הקמע של המועדון (קוראים לו טורו ואפילו יש לו ריאיון באתר הרשמי של המועדון) ומצביעים על ילד עם תחפושת שור מאולתרת. כשאני מקשה ושואל איך קשור שור לעיר רעננה, הילד מושך בכתפייו ועובר לתקוע מבט חרישי בנמניה ניקוליץ'.
.jpeg "מה הקשר בין שור ורעננה? לא ברור")
לקראת רגעי הסיום של המשחק יוצאים מחדר ההלבשה מיקי סירושטיין וטל כחילה,
מתמקמים במנהרה לא רחוק מהאולטראס של אחוזה ועוקבים בסקרנות אחרי הביצועים של עלי קמארה וכארם ארשיד. "באתם לוודא שתקבלו את רעננה בגמר, שיילך יותר קל?", אני זורק. "מה פתאום, עוד לא עלינו וכל יריבה תהיה קשה" הם עונים ביחד.
כן, ברור. אפילו החיבור של השור לרעננה נראה אמין יותר.
לפנייה לכתב/ת 
