ההבדל בין שנאה לשנאה ספורטיבית
הגבול בין שנאה לאהבה דק מאוד, לפעמים שקוף לחלוטין – כך גם במגרשי הספורט. זה מחייה אותנו, האוהדים, "לשנוא" את היריב. העובדה שאני "שונא" את גווארדיוליה, לצורך המחשה, מתירה לי אך ורק לקלל אותו ואולי גם את חמותו במסגרת המשחק. אני לא באמת רוצה ברעתו ואפילו מעריך אותו
מה יש לכם נגד ברצלונה? גווארדיולה, מה הוא כבר עשה לכם שאתם שמחים ככה לאידו? מנין נובעת השנאה הזו, לעזאזל? והרי החדשות אודות תולדות השנאה הספורטיבית, גבולותיה והכרחיותה, ועיקרן תחילה:
אומרים שהגבול בין שנאה לאהבה דק עד מאוד. למעשה, לעיתים הוא כל כך דק שכמעט ולא ניתן להבחין בו. הוא שקוף לחלוטין. אהוב שננטש על ידי אהובתו, יכול להרגיש כעס ורגשי 'שנאה', כשדקה לפני 'הודעת הפרידה' הוא אהב אותה יותר מאשר את עצמו.
פפ גווארדיולה מאוכזב מול ליברפול(צילום: EPA)
כך גם במגרשי הכדורגל, והספורט בכלל. זה מחייה אותנו, אוהדי הספורט, 'לשנוא' את היריב, על כל חלקיו ומרכיביו. לעולם 'ישנאו' אוהדי בית''ר ירושלים את הפועל תל-אביב על 'גזילת' האליפות בשנות השמונים, בדיוק כשם שאוהדי הפועל תל-אביב לא יסלחו לערן זהבי על שעבר ליריבה המושבעת מעברו השני של הכביש, ממש כפי שלעולם לא יסלחו אוהדי ברצלונה ללואיס פיגו על שעזב ליריבה המושבעת ממדריד. וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. כך נבנה הסיפור.
ה'שנאה' הזו, עוזרת ומגבשת אצל האוהד המצוי, את האהבה והאהדה לקבוצתו. אין זו חובה כמובן, ניתן למחוא כפיים ולשבת ביציעי האצטדיון כבקונצרט כפי שמייטיבים לעשות אוהדי צ'לסי, ופה המקום לסייג ולהסביר את חשיבות המרכאות והסוגריים. יש להחריג את ה'שנאה' הספורטיבית מן המושג – שנאה. אל לה, ל'שנאה' הספורטיבית, לחרוג מגבולות המגרש.
העובדה שאני 'שונא' את פפ גווארדיוליה, לצורך המחשה, מתירה לי אך ורק לקלל אותו ואולי אף את אמו וחמותו במסגרת המשחק, ולשמוח לאידו כאשר הוא מודח מעוד שלב במפעל אירופי כזה או אחר. ומדוע לא? כשגווארדיולה וברצלונה דרסו ורמסו כל קבוצה אפשרית וחמסו לידיהם כל תואר אפשרי במסגרת הבונקר ההתקפי הטוב בהסיטוריה, טיקי-טאקה אם תרצו, ולשיטתי – שיטת כדורגל שלמעט יכולתה לנצח משחקים, אין לה ולכדורגל שום קשר שהוא, היות ולמעט אוהדיה, לא ממש נחמד לאף אחד אחר לראות חבורת שחקנים מתמסרים בינם לבין עצמם תשעים דקות, אפילו אם בגאוניות, לבסוף מסי אחד שעורף באיבחה את ראש היריבה.
אז כן, כשבחמש שנים ברציפות האדם שאחראי לכך מודח בבושת פנים (5:0 במסגרת סיכום שני המשחקים בחצי גמר 2014 מול ריאל מדריד, ו־5:1 אמש כשבתווך שלוש הדחות מבישות נוספות), ושאותה ברצלונה מודחת אף היא, מותר, ואף מומלץ, לשמוח לאידם. לומר שמאמן גדול נמדד גם בגדולתו כאדם, ושמאמן במעמדו של פפ ואף בכל מעמד, צריך לשמש דוגמה ולא יכול להרשות לעצמו להתלהם בשופט כערס מצוי ולפגוע בקבוצתו. לומר שטוב שרומא נקמה את נקמת הרמונטדה הידועה לשמצה בחסות השופטים דאשתקד. זה לגמרי ולחלוטין – "חלק מהמשחק".
כאן המקום בו עלינו להפריד באופן מוחלט בין 'שנאה ספורטיבית' לשנאה אמיתית. אני לא באמת רוצה ברעת פפ גווארדיולה. אני מעריך ומכבד אותו ככל האדם ואינני מעוניין שיאונה לו כל רע. הוא 'שחקן' סופר-חשוב באותו תיאטרון חלומות שכולנו אוהבים. כי ללא פפ, מוריניו ויתר מושכי תשומת הלב, ודאי שיהיה פה פחות מעניין.
ומחר פפ יניף את הגביע עם האזניים הגדולות עם הסיטיזנס ושוב 'יוכתר' על-ידי רבים כמאמן הטוב בעולם, ואני אשב 'ממורמר' בכורסא אך אשמח בלבי על המשך העלילה. מסי יזכה במונדיאל (מסי יזכה במונדיאל?) ושוב 'יתהלמו' בינם לבין עצמם אוהדיו ואוהדי רונאלדו. וחוזר חלילה. הסיפור ממשיך להתגלגל. העלילה לעולם לא תסתיים. וטוב שכך.
מה שכן, אני לעולם, ותמיד אמשיך בכל כוחי ומאודי, לשנוא שנאה אמיתית ובלתי מתפשרת, לגדף ולחרף שמה בכל מקום ובכל הזדמנות של הרעה החולה ביותר עלי אדמות – הכוסברה.
הכותב הוא מחבר הספרים 'האביר בן זונה', 'הממלכה התיכונה' וספר הילדים 'מדהימונת' ומרצה באוניברסיטת בר-אילן.
לפנייה לכתב/ת 
אוהדי הפועל ת"א לא סלחו לו. זהבי
צילום: פרטי
מומלצים
