אלי טביב: "אמרו לי באופן הכי קר - אח שלך נהרג"
הבעלים של בית"ר ירושלים היה בן 16 בלבד כשקיבל את הבשורה המרה על אחיו יהודה ז"ל, שהיה חובש קרבי ונפל במהלך מלחמת יום הכיפורים: "היינו מאוד קרובים. החיים קיבלו מאז פרופורציות אחרות"
"ההורים שלי היו בעבודה, האחים שלי נלחמו במלחמת יום הכיפורים, ואני הילד הצעיר בן ה-16 ישבתי בסלון הריק בבית בשכונת עליה בכפ"ס", משחזר הבעלים של בית"ר ירושלים, אלי טביב את הרגעים לפני שנודע לו הגרוע מכל - אחיו הגדול יהודה נפל בקרב.
טביב המשיך וסיפר: "זה היה יומה הרביעי של המלחמה. פתאום שמעתי מחוץ לבית התקהלות, ראיתי חיילים שדופקים בדלת ביתי, הרגשתי משהו. החיילים שאלו איפה ההורים, הסברתי שאמא בעבודה בתל אביב ואבא צריך בדיוק לחזור משדה ורבורג. התחלתי להילחץ, שאלתי מה קרה, ואז אמרו לי חמש מילים באופן הכי קר בעולם ששינו לי את החיים: "אח שלך יהודה נהרג במלחמה".
כך מתאר טביב, שיעלה היום לבית העלמין הצבאי בכפ"ס לזכר אחיו יהודה ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים, את הרגע הקשה בחייו. לטביב היו חמישה אחים: האח הבכור יחיאל שירת במילואים בתותחנים, יהודה הוזנק כחובש בשריון לרמת הגולן, ישראל שירת במילואים בחיל הים ושמשון שירת בשירות סדיר בשריון.
"זה היה יום כיפור, התחילו דיבורים במהלך התפילות, כולם היו עם טליתות, ראיתי שהמבוגרים מתלחששים שהחלה מלחמה. חלקם יצאו לשמוע סיסמאות ברדיו, זה היה בסביבות שתיים בצהריים, אח שלי יהודה שמע את הסיסמה של היחידה שלו ורץ לאוטו, כאילו הוא רץ למסיבה, כאילו איזה מופע רוקנרול ובלי שום פחד. הוא בקושי אמר שלום לנו או להורים, אבא שלי היה בבית הכנסת".
בזמן שיתר אחיו נלחמו, טביב הצעיר היה היחיד שנשאר בבית. "ביום השני של המלחמה הוא התקשר הביתה, אז לא היו כמובן פלאפונים. הוא שאל מה העניינים ואמר שהוא ברמת הגולן. הוא היה מאוד קרוב אליי, כזה שהיה מגיע לאסיפות ההורים שלי, הייתי העוזר שלו במפעל תריסים שבנה". ואז הגיע 10 באוקטובר 1973 ועימו הבשורה שטביב הצעיר ייאלץ לחיות איתה עד יומו האחרון.
"אחי היה חובש בגדוד שריון. ברגע של חילוץ פצועים, כשהוא רץ ביניהם, נפל עוד מטר פגזים שהרג אותו. ברגע שהודיעו לי לא ידעתי מה לעשות. אבא שלי הגיע אחרי שעה ומשהו, איתו הם היו יותר עדינים. האחות מיהרה להזריק לו חומר הרגעה ואמרו לו שיהודה נפצע. אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, גרתי צמוד לפרדסים של גן חיים ופשוט התחלתי לרוץ בלי הפסקה, המחשבות רצו לי, הייתי סהרורי ובעיקר חששתי איך אמא תגיב. רצתי לחבר שלי דורון וצעקתי לו: 'אח שלי נהרג במלחמה, אח שלי נהרג במלחמה', וביקשתי להישאר אצלו בחדר".
"ביקשתי ממנו שיקפוץ לבית שלי ויראה מה קורה שם, בעיקר עם אמא. מתברר ששכנים חיכו לה בצומת בכפ"ס בו ירדה בכל יום בדרך לאוטובוס לשכונה והסיעו אותה, תוך כדי היא ראתה מה קורה בחוץ ומיד הזריקו לה חומר. רק בערב חזרתי הביתה, אחרי שאמא שלי דאגה לי, הייתי הבייבי של הבית, אזרתי אומץ וחזרתי לרגע הכי קשה בחיים שלי, לראות את ההורים שלך בוכים מכאב על מות אחיך. אמא שלי לא הפסיקה לחבק אותי".
יהודה ז"ל נהרג ביומה הרביעי של המלחמה כאמור. הוא נקבר תחילה בעפולה ורק לאחר שנה התקיימה הלווייתו בכפ"ס. "בימי המלחמה הראשונים לא היו הלוויות. ישבנו שבעה, מיד לאחר מכן האחים שלי חזרו להילחם ורק אחרי שנה הייתה הלוויה. כל שנה אנחנו הולכים לאנדרטה באליעד, שמונה חיילים נהרגו באותו אירוע".
טביב מתקשה לעמוד בצפייה בתמונות אחיו. אמש, היה שותף בעצרת הנופלים של כפ"ס. "הוא חסר לי מאוד, קשה לי לראות סרטונים שלו. זה משהו שקשה לעיכול, אתה לא מאמין שלוקחים לך את הקרוב ביותר. מרגיש לי שיש חוסר הערכה למשפחות שכולות, אסור לשכוח שבלעדיהם לא היינו קיימים. קשה להיות משפחה שכולה, מאותו רגע כל החיים שונים, זה כבר לא אותו הבית".
"אמא בוכה כל הזמן, אבא עצוב ונפטר אחרי שש שנים, הרבה בגלל הצער. אמא הייתה מתייצבת שלוש פעמים בשבוע לבדה בבית הקברות. כשאתה עובר מקרה כזה אתה רואה את החיים בצורה אחרת, זה עיצב אותי אחרת כאדם. כשאתה מקבל בומבה כזו, אתה רואה את החיים בפרופורציות אחרות", סיכם טביב בכאב.
לפנייה לכתב/ת 
