הקרב המרגש בעולם ה-MMA
פדור אמיליאננקו ופרנק מיר – שני שועלים ותיקים שנלחמו בימים בהם הענף היה אגרסיבי יותר, לוחמני יותר ואמיתי יותר – נפגשים שוב בזירה במסגרת הגראנד פרי של בלאטור. אסור לפספס!
את האמת? מרגש. פדור אמיליאננקו ופרנק מיר נפגשים במה שנראה כמו הצהרת כוונות נוספת של בלאטור בקרב הזהב ושאיפה להגדיר מחדש את השליטה בעולם אמנויות הלחימה. על מה כל ההתלהבות? הנה הרקע וההיסטוריה של שניהם.
בלאטור עושה את הדרך הנכונה ואומר לנו: "אנחנו הרבה מעבר לבית אבות ללוחמים או ליגת המילואים של ה־UFC". אולי לא הלוחמים הטובים בעולם, אבל אלה שאנחנו רוצים לראות. כל זה מקבל ביטוי בבחירתם של שני לוחמי העל הנצחיים האלה להילחם כבר בסיבוב הראשון של טורניר הגראנד פרי של בלאטור שבסופו יוכתר אלוף חדש למשקל הכבד, כשגם ששת הלוחמים הנוספים עושים הרבה כבוד לענף.
מיר ופדור הם שועלים ותיקים. נלחמו בימים בהם הספורט היה אגרסיבי יותר, אמיתי יותר, לוחמני יותר, פחות משחק של נקודות. לא הספיקו אז אגרופים עוצמתיים אם לא היה לך את הלב. הם לא נלחמו בשביל לנצח, אלא כדי להוכיח. הם מבית הספר הישן. תמיד התנהגו בכבוד כלפי היריבים, כלפי הספורט וכלפינו הצופים.
צריך להגיד את האמת, כמו שאמר אותה צ'אל סונן (שניצח בהחלטת שופטים את ראמפייג' ג'קסון לפני שלושה חודשים ויפגוש את פדור/מיר לקרב חצי גמר הגראנד פרי) לפני כמה ימים בהתייחסות נוספת לקרב של חביב: "צריך לזכור, המשחק הוא לנצח. המטרה היא שידך תונף בסוף הקרב ולפעמים צריך להפעיל שיקול דעת ואסטרטגיה. המשחק הוא לא לזרוק אגרופים לאוויר, אלא לנצח את הקרב".
זה נכון, אבל זה לא מה עומד לנגד עיניהם של לוחמים מהדור של פדור ומיר, עבורם היריב צריך להתעלף או להיכנע, אחרת הם מתנצלים בראיון לאחר הקרב.
הקיסר האחרון
פדור ולדימירוביץ' אמיליאננקו הוא לוחם ה־MMA הרוסי הגדול ביותר בכל הזמנים. נקודה. 20 שנים בזירות השונות בהן דרס כל מה שעבר בדרכו. אליפויות, חגורות, מדליות בסאמבו, ג'ודו ושלל אמנויות לחימה לא מותירות ספק לגבי רמת המסוכנות של הענק הרוסי. רבים אף מגדירים אותו הגדול ביותר בכל הזמנים, אחרים משווים אותו לטייסון ועלי כמי שהשפיעו על הספורט השפעה אדירה.
אך יותר מכל פדור לנצח ייזכר כמלך הבלתי מעורער של זירת PRIDE, הארגון היפני שהציג לעולם את כל מה שהאמריקאים קראו לו אלימות, עד שהבינו שאפשר לעשות מזה הרבה כסף. במהלך ריצה חסרת תקדים של כמעט 10 שנים(!) בין דצמבר 2000 ליוני 2010, ערך פדור 28 קרבות ללא הפסד, כולל 4 שנים (2007-2003) בהן החזיק בחגורת המשקל הכבד של פרייד. למעשה הוא מעולם לא הפסיד אותה.
אלו היו ימיו היפים ביותר של הקיסר האחרון, הגראונד אנד פאונד אולי הטוב בהיסטוריה ריסק את טובי הלוחמים שהעולם הכיר ורבים מכם כנראה לא ראו אותו מעולם - ככה זה שאתה לא נותן ל־UFC לכופף אותך.
שובר עצמות, אבל הגון
גילוי נאות: פרנק מיר הוא הלוחם האהוב עליי בהיסטוריה של הספורט. ובעצם, איך לא? מדובר ב־120 קילו של אשף MMA, מחזיק בכל כך הרבה שיאי UFC מכובדים כגון: הכי הרבה קרבות במשקל כבד, הכי הרבה ניצחונות, הכי הרבה ניצחונות בהכרעה, הכי הרבה הכנעות והרשימה באמת עוד ארוכה.
מה שיפה אצל מיר זה לא הרשימה הבלתי נגמרת הזו, אלא באופן שבו הוא משלב שבירת עצמות עם כבוד והגינות ללא תנאים. נשמע מאוד מוזר, אבל זו המציאות, תשאלו את טים סילביה. 50 שניות לקחו למיר לשבור לו את היד בארבעה מקומות ולזכות בחגורה במשקל כבד.
זו לא פונקציה של אלימות. מיר, חגורה שחורה בג'יו ג'יטסו, טוען שבזמן לחימה הוא אף פעם לא כועס או נרגז. ''כשאני בזירה הרגש אצלי מנותק לחלוטין, כנראה ששנים של עבודה בתור שומר סף במועדונים של לאס וגאס מכשירים אותך לניתוק מוחלט של מערכות הכעס. כשאתה מצליח להסביר פעם אחר פעם, בנועם וברוגע לשיכור התורן שללכת איתי מכות תהיה החלטה לא טובה והוא יוצא החוצה מיוזמתו, אתה מבין כמה חשוב להיות שקול''.
אישיותו של מיר היא החלק היפה ביותר אצלו. הוא אדם אינטיליגנטי ורהוט ובעל אופי חזק שתמיד ידע לדבר בכבוד אל כל יריביו. מאוד קשה לפתח איתו יריבות, אפילו מזוייפת מהסוג שאנחנו רואים כיום בין לוחמים.
האופי החזק הזה קיבל משמעות מיוחדת כשבהיותו אלוף ה־UFC במשקל כבד ובדרך לכבוש טוטאלית את עולם ה־MMA, נכנס בו רכב בזמן שרכב על האופנוע שלו, והוא עף למרחק של 100 מטר. ברכו רוסקה לחלוטין, כל הרצועות נקרעו. הרופאים אמרו לו שלא יוכל שוב ללכת. זה לא מנע ממנו לחזור להילחם ולזכות שוב בחגורה הזמנית.
קשה לנחש מה היה קורה איתו אילולא אותה תאונה, אבל עדיין זכינו לראות ממנו הופעות הירואיות. הזכורה ביותר הייתה הכנעתו של אנטוניו נוגיירה (שעד אז לא הוכנע מעולם) בניצחון השני מולו כשעל הדרך הוא תולש לו את הכתף מהמקום.
אנטוניו נוגיירה, מארק קולמן, סאטושי אישי, טים סילביה, פדרו איזו, היט' הארינג, מארק האנט, ברוק לסנר, ביג פוט סילבה, רוי נלסון וצא'ק קונגו – כולם שייכים לרשימת הקורבנות המשותפת של פדור ומיר. נכון שהם אחרי שיאם, אבל הם שייכים לטור הזהב של אמנויות הלחימה, הקלאס של שניהם והרעב הבלתי נגמר הכניס אותם לגראנד פרי מכובד במיוחד. אחרי כל זה, אפשר שלא לצפות בקרב הזה?
לפנייה לכתב/ת 
