בין שגיא מוקי לדן גלזר

הטקס לכבוד שגיא מוקי היה מבחינתי הרגע שסימל את ההבדל בין מכבי נתניה לבית"ר ירושלים. הסבר? בסוף.

כתבתי את הטור כשעה לאחר המשחקף כשכל הרגשות עדיין טריים וכשלא הספקתי עוד לעכל את מה שקרה. המשחק  לווה בתחושות לא פשוטות - כעס, עצבים, באסה, אכזבה עמוקה. ככה זה כשאתה מגיע עם ציפיות גבוהות, אתה מתרסק כשאתה לא מצליח להשיג אותן. יש קלישאה שאומרת "קבוצה אחת הייתה על המגרש", והפעם זה תופס. איך אומרים - ביג טיים!

גלזר מול סאבו(צילום: עוז מועלם)

בית"ר ירושלים נכשלה בהרבה אספקטים - קבוצתיים ואישיים, אבל בפרמטר אחד מכבי נתניה ניצחה בגדול. היא הייתה הרבה יותר אגרסיבית, רוצה, נחושה. כאשר קבוצה אחת רוצה יותר, בדרך כלל זה עובד לה, במיוחד כשמחברים לזה כישרון גדול כמו שיש לה בהתקפה.

שחקן אחד בלט מעל כולם בנתניה - ואני לא מדבר על ערן לוי, דיא סבע, אביב אברהם או דידייה קוגבניה. אני מדבר על דן גלזר. פליט מחלקת הנוער מכבי ת''א היה פשוט נפלא. הוא לחץ גבוה, סיכל יציאות של בית"ר להתקפות מתפרצות, היה אגרסיבי, ובמילה אחת - גרזן. בדיוק מה שהיה חסר לבית"ר אתמול (מה קורה לקלאודמיר? ואיפה קלטינס? אבל זה כבר לדיון אחר). הבונוס היה בדמות חטיפת הכדור מאריק סאבו והבישול לדיא סבע שכבש את השני. שער ששבר את השחקנים של בית"ר. המשחק של גלזר אתמול היה מושלם.

ואולי הטקס לכבוד מוקי, אלוף אירופה בג'ודו, יליד העיר, השרה את רוח הלחימה והאגרסיביות על שחקני נתניה. איך שדברים מסתדרים להם...