שום פספוס: ב"ש גדולה על בית"ר

המרחק הוא עצום. פער האיכויות ניכר. נכון, בית"ר מדורגת במקום השני, אבל תזכירו לי את משחקיה המהנים השנה, את יכולתה. כמעט איני זוכר. בעצם, זו הייתה עונה די רגילה, של קבוצה בינונית, מלאת הברקות אישיות. הברקה אחת פה, ביצוע מרשים שם, וכך הושגו הניצחונות. נכון, בית"ר כבשה 70 שערים. לכאורה, קבוצה מלהיבה. אבל יש לזכור גם למעלה מארבעים שספגה. אחוז ניצול המצבים היה מדהים, אבל מהקבוצה לא התלהבנו. אליפות? רחוקה הדרך. זו לא הקבוצה של שאלוי ופישונט, טרטיאק וגרשנייב, אוחנה ומלמיליאן. זו קבוצה אחרת לגמרי, שמפתיע כיצד חלפה על פני מכבי תל אביב וחיפה עתירות התקציבים.

שחקני בית"ר ירושלים מאוכזבים(צילום: אבי רוקח)

לא רק בצד המקצועי חסרה בית"ר השפעה. גם בניהול המרחק כה רב בינה לבין באר שבע. חוסר סדר משווע, קבוצה שמחליפה מאמנים בתדירות מוזרה, קבוצה שבה המנהלים והבעלים מחליפים שחקנים ואף קובעים הרכבים, שבה חוסר התרבות הניהולית מאפיין את הבעלים - אסור לה שתהפוך למודל ספורטיבי.

מבחינת האוהדים, לאלופה ראוי שיהיה קהל שונה. הקהל הוא הקובע, אבל האוהדים הפכו לגורם שלילי. לא נעים לומר זאת, אבל אלפים מדירים רגליהם מהמגרשים. אני מכיר רבים כאלה. מי ירצה לקחת את בנו ואולי חברתו, רעייתו וחבריהם ולחזות במופעים כה לא נעימים, בלשון המעטה, או לשמוע התבטאויות כה חריגות ביציע. הקהל הנוכחי ניצח. רבים כבר לא מגיעים לטדי. מכבי חיפה מביאה אלפים למגרש בעונה גרועה, ולמשחק עונה מול הפועל באר שבע מגיעים לכל היותר 15 אלף אוהדי בית"ר.

ואם בכל זאת בית"ר בצמרת, הרי שהשחקנים ראויים למחמאות, שכן למרות הכל הצליחה הקבוצה. וזו ההפתעה הגדולה, ואולי חולשת הכדורגל הישראלי.