שתף קטע נבחר
הוסף כתבה

אפקט הפחד: מכבי ת"א עדיין מרתיעה

התקשורת מנסה לגרום לכולנו להאמין שתמו הימים בהם רעדו הרגליים לקבוצות שעלו מול האימפריה הצהובה. האמנם?

יש לי חבר שאינו מאמין באלוהים, לפחות לא האלוהים של הדתיים, או בקצרה, הוא אתאיסט מושבע. לאחרונה, הבחור חווה תקופה קשה ושאל עמית אחר, דתי, שכן מאמין, מה הוא ממליץ לעשות. הדתי מיד המליץ לו ללא היסוס, "תקרא כל יום שמע ישראל לפני השינה (או מתישהו במהלך היום)". החבר, שכזכור אינו מאמין, החליט להירתם למשימה. וכששאלתי אותו, "איך אתה מאמין לשטות הזו, איש מדע כמוך?", הוא אמר לי: "ברור שאני לא מאמין, אבל העמית הדתי שלי אמר לי שגם אם אני לא מאמין, זה יעזור לי". אם כך, האם החבר בתוך ליבו מאמין? או שאולי האמונה החזקה של הדתי שהציע לו לעשות כן, חזקה עד כדי כך שגרמה לחבר שלי בכל זאת לנסות זאת? האם החבר בעצם מאמין אפילו יותר ממה שהוא מוכן להודות?

 

התחושה שלי דומה מאוד למה שקורה למכבי ת"א בכדורסל, או לפחות למה שהתקשורת עושה. שנים הצהובים נחשבו לקבוצה של המדינה, התקשורת נסחפה אחריהם, התפללה להצלחתם באירופה. והנה בבואם של הימים הנוראים (ימים שכבר הפכו ל-3 שנים), התקשורת לפתע מסירה את הביטוי "הקבוצה של המדינה". לפתע, כל מה שהצהובים מבצעים, אם זו כתבת יח"צ של עובדה או חילופי מאמנים או דהישראליזציה, מעלה את הדם החם ממילא לתקשורת בישראל.

 

הפועל אילת מכבי תל אביב אייזיק רוזפלט (צילום: מאיר אוחיון)
מכבי ת"א מפסידה באילת(צילום: מאיר אוחיון)

 

בינינו, כמו העמית הדתי, כולנו יודעים שמכבי ת"א היא הקבוצה החזקה בישראל, וגם העיתונאים והתקשורת שעוטה על עצמה גלימה של חוסר תפיסת מציאות, יודעת שמכבי היא הקבוצה החזקה ביותר בישראל. 200 אלף איש בכיכר רבין לא יכולים לטעות, זו הקבוצה האהודה בישראל ואפילו ערוץ 10 (או מה שזה לא נקרא כיום) מכיר בפוטנציאל השיווקי הביתי נתפס.

 

אינני חסיד הבחירות האחרונות של מכבי בכל הנוגע לסגל, למאמנים ולהנהלה, לעיתים נדמה כאילו בניגוד לשנים עברו, האגו של אנשים מסוימים בליבה של ההנהלה הצהובה, איתן הרבה יותר מכל דבר אחר. כמו שחברי היקר (שאינו קשור לסיפור בפתיחה), אוהד מכבי מושבע, אמר לי" "יש קבוצה טובה מאוד, הבעיה היא מסביב, כל מיני אנשים שלא מצליחים להתחבר לרוח הווינריות של המועדון, דוגמת וויצ'יץ' וספאחיה". עם כל הצער והכאב, והאהבה, הצמד לא מילא את התפקיד שלו. וזה עוד לפני שדיברנו על דני פדרמן, שמבצע יותר טעויות מכל דבר אחר.

 

וגם אם נאמר את האמת, אף אחד אינו חסיד של שחקנים ללא תעודת זהות ישראלית. והמון אוהדי יריבות שואלים אותי אם אני זוכר את השחקנים ששיחקו פה בשנים האחרונות. ומצד שני גם הם זוכרים היטב מבלי לפשפש במרתפי הזיכרון את טייריס רייס או דייויד בלו או לפחות את דייויד בלאט ושלא אזכיר את אריאל מקדונלד ונייט האפמן.

 

אני לא רוצה להישמע מתנשא, אין לי כוונה לכך. המאמר נועד פשוט כדי להציף את העובדות. הפועל חולון, הפועל ירושלים והפועל ת"א עשו כברת דרך נהדרת (וגם הן, אגב, כמעט ללא ישראלים...), אבל מכבי זו מכבי, גם אם מדובר על נקודת שפל בלתי נתפשות ב-3 השנים האחרונות. אם מפשפשים בזיכרון, לחברים מיד אליהו היו ימים שחונים בעבר, הפסד האליפות לגליל של פיני, עשור נטול פיינל-פור עם חילופי מאמנים בסיטונות (תקופת טרום פיני גרשון). אך תמיד, איכשהו, כשהם קרובים לנוקאאוט, יש התעלות וחזרה להצלחה פנומנלית.

 

אני חושב שהמאמר הזה חשוב לנוכח כל המהלכים האחרונים של מכבי ת"א ושל מינהלת הליגה ושחקני הליגה. תארו לכם ליגה נטולת צהובים? על מה תלין התקשורת? אז די לתקשורת לנסות ולהכניס בכל אופן אפשרי לתודעה שאבד הקסם המכביסטי, הוא עוד בפנים, חי וקיים וגם אם הם לא מאמינים בכך, הם יודעים זאת. ולראיה, המהלכים של מינהלת הליגה וכל הקבוצות בשנים האחרונות נועדו למטרה אחת, גם אם לא יודו בכך, למנוע ממכבי להניף עוד צלחת אליפות. זה מוכיח, שבסתר ליבם, הם מאמינים יותר מכולם שמכבי עודנה מכבי.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יאיר שגיא
נבן ספאחיה
צילום: יאיר שגיא
מומלצים