תעלומת קבלן ההריסות / פלג בחמישי
מכבי ת"א הפכה לבדיחה, מאמנים ושחקנים כושלים מוחלפים כמו גרביים, ורק במנהל המקצועי וויצ'יץ' ראשי המועדון אינם מעזים לגעת
הבאנקר
מי מפחד מניקולה וויצ'יץ'
התמונות בדקות הסיום של הפסד מכבי ת"א באילת היו קשות. המטאטא מהבוידעם ג'רמי פארגו השליך איירבול מביך, על הקו תיזז המאמן הלחוץ נבן ספאחיה, צמד העוזרים גיא גודס וטל בורשטיין נראה חסר אונים. לא רחוק ישבו שמעון מזרחי והקמע שלו, וגיבור תוכנית האירוח "עובדה" דייויד פדרמן. לכבוד ההתקפה המכרעת נשלח לפרקט פייר ג'קסון האדיש, שאיבד את הכדור. כל כך הרבה אנשים, ואין בעל בית! רק חושך על פני תהום וצילו של ניקולה וויצ'יץ' מרחף מעל.
כבר ארבע שנים ברציפות מטפח לעצמו המנהל המקצועי במכבי ת"א מעמד של קבלן הריסות, ואיש אינו מעז לגעת בו. למה? השמועות תמיד הובילו לפרשת מוני פנאן. ניקולה, בן טיפוחיו וחברו הקרוב, היה מושקע חזק בבנק ההוא (יותר מ־2.5 מיליון דולר). המחברות של המנוח גם חשפו כי שבוע לפני מותו הטראגי, כשכבר ניכרו אצלו סימני מצוקה, הסנטר הקרואטי העביר לו עוד 125 אלף דולר. במכבי ת"א הכחישו בתוקף כי לפרשה העלומה ההיא יש קשר למעמדו הבלתי מעורער של וויצ'יץ'. אם ככה, התעלומה גדולה לא פחות.
כיצד ייתכן שאנשי עסקים מצליחים כפדרמן ואודי רקנאטי, ועו"ד ממולח כמו מזרחי, ממשיכים להפקיד בידיו את המפתחות ולהתרסק שוב ושוב? איך יכול להיות שבתחילת העונה הנוכחית הם אפילו הפכו אותו לסמכות המקצועית הבלעדית? מאמנים ושחקנים באים ונזרקים יחד עם הכסף הגדול, ו"הקבוצה של המדינה" הפכה להיות "הקבוצה של ניקולה".
"אנחנו יודעים מה הפילוסופיה של כל מאמן שמגיע אלינו", סיפר וויצ'יץ' בספטמבר 2016, לאחר החתמתו של ארז אדלשטיין. "המשחק של ארז מאוד אטרקטיבי, יש הרבה תנועה ומסירות, הרבה שחקנים נוגעים בכדור. האוהדים ייהנו". ככה זה כשנהנים, המאמן טס.
"אני הראשון שאלך אם אבין שאני הבעיה", הוסיף הקרואטי באותה הזדמנות. "אם אבין שאני פוגע במועדון הזה, לא אשאר אפילו יום אחד". וזה כבר מסביר הכל. הוא באמת לא פוגע!
המומחה
נעים נכשל ומחלק ציונים
מי שהקשיב לאחרונה לאחת מתוכניות הרדיו של ערוצי הספורט בטלוויזיה, לא פיספס ודאי את הפרשן החדש והמבוקש יובל נעים. טקטיקה נכונה. הקיץ מתקרב, קבוצות מעלות הילוך בחיפוש מאמן, זמן מצוין להיחשף - וגם לשמור על האופציה לג'וב הכי מתאים למאמנים כושלים.
והפרשנות? כרגיל אצל החבר'ה מדור המאמנים הנוכחי. נזהרים מאוד בכבודם של הסחבקים, הרבה פחות באלה שלא. "אני לא רואה עתיד מזהיר עם המאמן הזה. בארבעה חודשים שהוא פה אני לא רואה טביעת יד של מאמן", ירד נעים על פרד רוטן ממכבי חיפה. "בית"ר צריכה לשחק בהרכב אחר, עם איתי שכטר ועידן ורד", הוא ביקר את בני בן־זקן, או אולי בעצם שלח מסר לאלי טביב.
אבל כשטום בן־זקן התנהג כמו הילד של האבא שלו והתעקש לבעוט פנדל לזכות מ.ס אשדוד בוויכוח שכונתי עם אור אינברום, הפנדליסט שנקבע למשחק, נעים לא נכנס ביוסי מזרחי שאיפשר לגנון הזה להתפתח. הוא רק אמר: "אני רואה את כל הבעיה בזה שג'קי בן־זקן לא היה בסביבה. אני בטוח שבעונה הבאה ג'קי ייקח את הדברים לידיים והדברים האלה לא יהיו...". למה מי חינך את הילד, סבתא שלי?
שטויות, העיקר שבסוף נכנס לדיון היחצן החנפן רז זהבי, וסיכם את הדיון כאילו שלידו לא יושב יובל נעים אלא יאנוש קורצ'אק. "הילדים האלה לא יעשו את הדברים האלה ליד אחד כמו יווובל", אמר זהבי. את ה"יווובל" הוא אמר במלעיל, כמו שקוראים לסחבק. עם "עיתונאים" כאלה, מי צריך סוכן?
וככה יצא שאפילו בדיון על הירידה של הפועל אשקלון יווובל יצא גדול. אז מה אם הוא נאלץ להתפטר במחזור ה־22, אחרי שהוביל את הקבוצה אל מתחת לקו האדום? בניגוד למסאי דגו, נעים הוא זה שבנה את הקבוצה ויכול היה לערוך שיפוצים בינואר. זה ממש לא הפריע לקרוב משפחתו שלמה שרף לקבוע: "אם יובל נעים לא הצליח להרים אותם, אף אחד לא יצליח להרים אותם". מ'זתומרת לא הצליח להרים אותם? הוא הצליח להוריד אותם!
המאוס
חכמון שוב עושה אבו־עלי
את קפטן הפועל חדרה, מנשה זלקה, אינני מכיר. אני רק זוכר שלפני כחודשיים הוא החליט שעם כל הכבוד למלחמה על ליגת העל, לא פחות חשוב להתייצב למילואים בצנחנים. לקרב העלייה מול ראשל"צ הוא הגיע לא חמוש - והשופט אלי חכמון גמר לו את העונה.
בדקה ה־71 התפתח עימות מילולי מינורי בין זלקה לג'ורג' אמסיס המקומי, שאפילו הניף לעברו אגרוף. חברו לקבוצה, מתן פלג, הוסיף דחיפה. זלקה לא נגרר ולא הגיב, אבל פתאום הגיע למקום בספרינט מטורף חכמון, שלף צהוב לכל אחד מהם וגם הוסיף צעקה: "צהוב!" כאילו ששניהם עיוורי צבעים. עבור קפטן חדרה זה היה צהוב שני, הקבוצה נותרה בעשרה שחקנים והפסידה 1:0. זה עלול לעלות לה בעלייה.
זה חכמון. לא מזמן, כשרועי זיקרי מרעננה הוכשל בבירור ברחבת הפועל חיפה, השופט הנפוח הוציא לו צהוב על התחזות, בתיאטרליות. כאילו שלשופטים מותר לעשות הצגות.
"היה סתם טראש־טוק", אמר לי אתמול זלקה. "רואים בהקלטה ששמרתי על איפוק, אבל אני מכבד כל החלטה ומקווה שהחבר'ה יעלו בלעדיי". גבר לעניין, בלי פוזות. מה שקשה לומר על חכמון.
השטותניקים
המינהלת, הפלייליסט וצלחת האליפות
לא מעט יוזמות יכולה הייתה מינהלת הליגה לנקוט לקראת סיום העונה הדלוח. להחליט למשל על מחיר אחיד של 10 שקלים למבוגר ובלי כסף לנשים ולילדים, עבור המשחקים לפרוטוקול בפלייאוף התחתון. או להביא ילדים ממקומות יישוב מרוחקים ליציעים הריקים במרבית משחקי הפלייאוף העליון. ואולי להפך, להביא את הקבוצות שחשבו שהן אימפריה למשחקי אימון בפריפריה.
אבל במקום כל אלה העונה הזו גוססת לאיטה ומומחי השיווק של הגוף שמנהל את העסק מתעסקים בגימיקים מטופשים. "פסקול האליפות - הבחירה בידכם". זו הייתה הכותרת שפורסמה שלשום באתר הרשמי של המינהלת, וכמובן היה גם הסבר: "אתם האוהדים בוחרים את השיר שיתנגן בזמן הנפת צלחת האליפות! הצביעו עכשיו בסקר הרשמי". וואו, איזה שיחוק!
אבל רגע, זה לא שאתם יכולים לבחור איזה שיר שאתם רוצים. באירוויזיון של המינהלת ניתן רק
לבחור בין שישה שירים שבחרה ועדת איתור אלמונית. שלושה באנגלית ("אנחנו האלופים" של להקת קווין, "העירי אותי" של אביצ'י, ו"שמיים זרועי כוכבים" של קולדפליי), ושלושה בעברית ("מהפכה של שמחה" בביצוע ליאור נרקיס ועומר אדם, "התחלה חדשה" הדי ישנה של להקת בנזין, ו"היא רק רוצה לרקוד" של משה פרץ ועומר אדם, שהכפיל את כוחו).
ההצבעה, חשוב לציין, פתוחה לכולם, כי לכו דעו מי תהיה האלופה, אבל הכי הרבה תגובות היו מצד אוהדי הפועל באר־שבע שכתבו: "לא צריך שום שיר, תנו לאוהדים במה". וזו בדיוק הנקודה שהקומפוזיטורים המנותקים במינהלת לא קלטו. גם ברגע הנפת הצלחת צריכה לשיר רק להקת הבית, שיש לה חלק כל כך משמעותי בהישג. זה מה שירצו לשמוע השחקנים, ואין ספק שגם אלונה ברקת וצוותה יעדיפו שביום חגיגי כזה לא תזכירו להם שום שיר. בצדק.
לפנייה לכתב/ת 
