אוהד בית"ר עם לב שבור

קבוצה לא בוחרים. אי אפשר לבחור איזו קבוצה לאהוד, זה משהו שכנראה קשור לאופי שלך, עד כמה האופי של הקבוצה קרוב לזה שלך, עד כמה תחושת ההזדהות קרובה. אצלי זה היה שילוב של לראות את אוחנה ומלמיליאן בימק"א, מנסים להביא אליפות בכדורגל מלא אמוציות להביא אליפות. באותה התקופה לא הייתה לנו אפילו אחת, אבל היינו קבוצה גדולה, עם קהל גדול ובעיקר אופי של אנדרדוג קלאסי. גביעים, אגב, אספנו כבר לא מעט באותו הזמן. וכך ילד שבכלל לא קשור לירושלים, מצא את עצמו אוהד קבוצה של צהובים-שחורים עם מנורה על החולצה, גם אם באותו שלב הוא בכלל לא מבין מה זה אומר.

בית"ר זה בדם

ככל שחלף הזמן, התאהבתי בבית"ר יותר, שמחתי כאשר ניצחנו וסבלתי כשהפסדנו, הכל בפרופורציה כמובן, אבל אין כמו הפסד כדי להרוס לך את תחילת השבוע, ואין כמו ניצחון כדי לתת לך פוש. עם השנים, התבגרתי, צברתי תחומי עניין נוספים, למדתי, הקמתי משפחה וראיתי איך הכוכבים שאהדתי והקבוצה שלי הביאו אליפויות, קיבלו אצטדיון ברמה אירופית, הפכו לאימפריה אמיתית. בחלק מהזמן אפילו לא היינו אנדרדוג מובהק. היו תקופות בהן היה לנו הרבה כסף ותקופות בהן הקבוצה הייתה בסכנה קיומית, אבל תמיד תמיד בית"ר נשארה אצלי בלב, בדיוק כמו אצל כל אוהד בית"ר שחי ונושם כרגע. אפשר להיות רחוק מבית"ר, לא ללכת למשחקים, לפעמים גם להתנתק, אבל אי אפשר להוציא את הקבוצה הזאת ממחזור הדם של כל אוהד שלה.

אוהדי בית"ר ירושלים בכיכר ספרא במהלך גמר הגביע(צילום: אוהד צויגנברג)

דרמה כדרך חיים

אם אתה אוהד בית"ר ירושלים, אתה גדל על דרמות, לפעמים חוסר צדק, לפעמים שאננות בדיוק ברגע בו צריך להיות דרוכים. מוכרים לך את השחקנים שאתה הכי אוהב ומחזירים את מי שלא רצית. אתה מגלה שכל מי שכובש נגדך פעם שיחק אצלך, ואתה תמיד אבל תמיד יודע עמוק בפנים שאתה אנדרדוג, שאתה בחיים לא תהיה מסודר כמו מכבי תל אביב, או מזליסט כמו הפועל תל אביב. רק שהלב שלך צהוב-שחור, ואין גאווה גדולה מזו לאוהדי בית"ר.

לא הגזענות שתמיד מדביקים לנו, שלא בצדק ביחס למעשים של קבוצות אחרות, לא ההפסדים המביכים, והיו כאלה ממש השבוע, אפילו שלושה. לא זה שמתייחסים אלינו כמו קופים ומוכרים לנו כרטיסים בשיטות שאין אפילו במזרח אירופה, לא זה שטוענים שכולנו דפ"רים וגזענים - כלום לא מוריד מהגאווה של לראות את הקבוצה שלך משחקת כמו בית"ר האמיתית, שהשחקנים נותנים את הנשמה, ואין על התחושה של לראות את החבורה שלך מבקיעה מול טדי מלא, גם מהבית בטלוויזיה ובטח במגרש.

כרוניקה של כישלון ידוע מראש

בתחילת השבוע שעבר האמנתי, באמת האמנתי כבר שיגיע דאבל. כמה תוצאות לא טובות של באר שבע, שבכלל מוערכת העונה יתר על המידה, כמה תוצאות טובות שלנו (לא תמיד ביחס ישיר לכדורגל שהצגנו) ופתאום כל הפרשנים מדברים על בית"ר כמועמדת ועל עונה מדהימה. והבטן מתחילה לכאוב, עם אותו כאב ישן נושן, של אני יודע מה הולך לקרות, השתן יעלה לראש. הבעלים כבר בטוח שכל השטויות שהוא עשה העונה היו החלטות נכונות, הפרשנים שכל שבוע משנים את דעתם כמו עלה נידף ברוח פתאום מדברים עליך כפייבוריט, והשחקנים והמאמן מתרכזים באיך הם נראים בעונה הבאה במקום במשחק הקרוב. אתה מכיר את זה, גם כי אתה אוהד של נבחרת ישראל, הדפוס הוא אותו דפוס.

ואז זה מגיע, שלושה משחקים, אפס נקודות, אפס תארים, מישהו שכח לספר לחבר'ה על הדשא וביציע הכבוד שיש כרגע עשרות אלפי אוהדים מאוכזבים בארץ ששום תירוץ או הסבר לא יגרמו להם לעגמת נפש פחותה ממה שהם מרגישים כרגע.

איתי שכטר במהלך הגמר(צילום: עוז מועלם)

אלי טביב, אתה צהוב-שחור?

אלי היקר, הגורל קשר אותנו יחד. אתה הבעלים של הקבוצה שלי, ושל עוד הרבה אחרים, ולמרות שאולי בשבילך זה עסק כלכלי או שעשוע, יש לנו אינטרס משותף. אתה אולי גאון כדורגל, אבל לא הבנת את הדבר הכי חשוב בעולם: כדי לעשות מבית"ר כסף, כל מה שאתה צריך זה להיות שם בשביל האוהדים, אלה שכבר ראו הכל. כי אם תשמור על מי שמשחק בשבילנו לעוד עונה, גם אם הוא עולה עוד 50,000 דולר, אם תשחק ברוח הבית"רית ההתקפית ואם תדאג לתת לנו יחס של שותפים לדרך ולא של בבונים שיקנו כרטיסים ביוקר ובדרכים שכבר חלפו מן העולם, אולי גם נגיע לאותה מטרה, בית"ר אלופה, בית"ר דורסת, בית"ר שמהווה דוגמה לליגה שלה וגם כזאת שתעשה סוף סוף דרך באירופה.

הדרך היחידה שלך ליהנות מבית"ר היא ללכת עם האוהדים, לשמור על ערכי הקבוצה, לשמר את מי שנותן בשבילנו - ואז גם יגיעו התוצאות. צריך מאמן חזק שמתאים לרוח הבית"רית, שחקנים התקפיים שיודעים לשחק מול קהל גדול ודוחף, ובעיקר דרך. אם תעשה את כל זה, האצטדיון שלך יהיה מלא בכל משחק, הקריאות הגזעניות יעלמו, התארים יגיעו, אירופה תגיע ואיתה גם המסורת והכסף הגדול. הכדור בידיים שלך, תעשה את השינוי ואנחנו נעשה גם, לטובת כולנו.

בשבילי ובשביל עוד הרבה אחרים זו אהבה, שאתה אחראי לה היום. אתה כנראה לא תהיה פה לנצח, אבל בשביל שיזכרו אותך ואולי יום אחד ידברו עליך בערגה כמי שעשה פה משהו טוב ולא סתם העביר פה כמה שנים כבעלים, הגיע הזמן לשינוי. אנחנו צריכים מנהיגים על המגרש ומחוצה לו, כרגע יש לנו בעיקר ליצנים ושחקנים שבאים לעשות סיבוב, להחיות את הקריירה ולהמשיך לתארים עם קבוצות אחרות. מאחל לך בהצלחה, אלי היקר, בשם כל האוהדים המאוכזבים שאוכלים עכשיו את הלב.