סוף עידן הסמלים בכדורגל העולמי
יכול להיות שזו הייתה העונה האחרונה של בופון, משרידי השחקנים שאפילו אוהדי היריבות הכי מרות ידעו להעריך את תרומתם. והוא לא לבד: גם העזיבה של אינייסטה את ברצלונה עדיין מהדהדת
ג'אנלואיג'י בופון זכה בתואר ה-21 הקבוצתי שלו, כשיובנטוס השלימה זכייה שביעית רצופה בתואר (ודאבל רביעי ברציפות). עדיין לא ברור אם זאת תהיה העונה האחרונה של השוער הענק, אבל רוב הסימנים מראים שכן. הגיע הזמן שלנו להיפרד מעוד סמל ענק. בופון ייזכר כאחד השוערים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. הוא ייזכר הן בזכות היכולת הפנומנלית שלו כשוער, והן בזכות הדמות שייצג. לעד הוא ייחרט בזיכרוננו כזה ששר בקולי קולות ובעיניים עצומות את ההמנון האיטלקי במשחקי הנבחרת.
הוא ייזכר כזה שתמיד ישמור על ספורטיביות גם באמצע משחק, בשיא הלחץ והמתח, כשיציל שער בטוח ומיד "ייתן יד" לשחקן היריבה, כאילו אומר לו "מעריך את המאמץ שלך. הוא ייזכר כזה שתמיד ישמור על ספורטיביות גם לאחר משחקים, זה שיעבור וילחץ יד לכל שחקני היריבה ולשופטים, גם אחרי הפסדים.
בופון מצטרף לסוג השחקנים שהם קונצנזוס - אהוב ומוערך ע"י כולם, שגם אוהדיה של היריבות הקשות והשנואות יעריכו ויכבדו אותם. בדיוק כמו שקרה רק לפני חודשיים בהלוויתו של דווידה אסטורי, קפטן פיורנטינה שנפטר בשנתו. מיד לאחר סיום המשחק מול טוטנהאם בשמינית גמר ליגת האלופות, שכר בופון מטוס פרטי בכדי שיוכל להגיע בזמן להלוויה. היציאה הייתה מוקדמת, ב-5 לפנות בוקר, ולמרות השעה כמעט כל שחקני יובה והצוות המקצועי היו על הרגליים כבר ב-4:30. בסופו של דבר, היו רק 9 מקומות פנויים במטוס, בופון, אלגרי, קייליני ועוד כמה שחקנים עלו למטוס. כשהגיעו להלוויה, הוצע לבופון להיכנס דרך הדלת האחורית כדי למנוע התנגשות עם אוהדי היריבה שהגיעו להלוויה, אך הוא לא הסכים לכך, והתעקש לעבור בכניסה הראשית על מנת להביע את תמיכתו בקבוצה ובאוהדים ברגעים קשים. אלפי אוהדי פיורנטינה הריעו לו.
פרישתו הצפויה של בופון מצטרפת להודעתו של אנדרס אינייסטה, שהחליט כי הוא עוזב את ברצלונה בסוף העונה. פרישתם של שניהם באותה עונה תהיה דבר מדהים. אינייסטה, כמו בופון, מסמל את את אותם שחקנים שכולם אוהבים ומעריכים, גם אם הם לא שחקני הקבוצה שלהם. בדיוק כמו שקיבל מאוהדי ריאל מדריד. כשסרחיו ראמוס, קפטן הקבוצה, מתגאה בכך שקיבל את חולצת הקלאסיקו האחרון שלו, כנראה שאתה משהו מיוחד.
בופון ואינייסטה גם מסמלים את השחקנים שמזוהים בצורה חד משמעית עם קבוצןתיהם. אינייסטה עם ברצלונה, בופון עם יובנטוס. בופון אמנם לא גדל ביובה ונקנה מפארמה בשנת 2001 (ועדיין מחזיק בתואר השוער היקר בהיסטוריה - 53 מיליון יורו, דבר מדהים שלעצמו), אבל מזוהה איתה בצורה בלתי רגילה. תראו לי היום כוכב של קבוצה שיזכה עם נבחרתו במונדיאל ברוסיה ויישאר בקבוצתו אם זו תרד לליגה השנייה?
זהו סוף עידן כנראה. עידן שבו הסמל והמועדון חשובים יותר מכל. עידן שבו שחקן מזוהה בצורה בלתי רגילה עם מועדון. בופון זה יובה, יובה זה בופון. בדיוק כמו שאינייסטה זה בארסה ובארסה זה אינייסטה. לא סתם שניהם גם שחקנים שלא "מפחדים" לבכות. היה מדהים להסתכל על אינייסטה בגמר הגביע הספרדי ובמסיבת העיתונאים לאחריה שבה הודיע על עזיבתו את בארסה, ובופון - ההתנצלות הכנה והאמיתית שלו מהעם האיטלקי עם הדמעות אחרי ההדחה של איטליה בהצלבה במוקדמות המונדיאל מול שוודיה השנה (ובעוד הזדמנויות רבות).
אלו דמעות שמראות את המשמעות של המשחק הזה עבורם, הכדורגל בשבילם לא היה רק מקום עבודה שמכניס כסף, אלא מקום שמעניק הנאה, הגשמה עצמית, הצלחה אישית, סיפוק ומימוש הפוטנציאל האישי. בעידן שבו הכסף מדבר, אני מעדיף להיזכר ולנצור בלב את אלו שעשו לנו את המשחק יפה יותר, מרגש יותר, אנושי יותר. בופון ואינייסטה, תודה על כל מה שהענקתם לנו. תודה על כל הרגעים המשמחים והמרגשים, אלו שגרמו לנו לאהוב את המשחק הזה כמו שאנחנו אוהבים אותו.
לפנייה לכתב/ת 
