הראשונה: פרק מספרה האוטוביוגרפי של יעל ארד

big in Japan

בקיץ שאחרי המדליה הראשונה חיכה לי הדבר הגדול הבא: השתתפות במחנה אימונים ביפן, הארץ שבה נולד הג'ודו. זו היתה חוויה מכוננת, מעצימה, שקידמה אותי עוד צעד להישג הגדול שאז עוד לא העזתי לבטא במילים.

חברי האוסטרי, פיטר סייסנבאכר, היה זה שלחץ עלי לנסוע ליפן. הוא האמין שאני צריכה להיחשף לג'ודו הבסיסי, הנקי, שמבוסס על טכניקה נטו - נטול טקטיקה וקרב מתוחכם. עד אז הרי למדתי ג'ודו מכאלה שהספורט הזה לא זרם בדמם. זה לא הג'ודו האותנטי, זה תיווך של הטכניקה הבסיסית.

(צילום: יח"צ)

למען ההמחשה אפשר להשוות את זה למורה לאנגלית ממוצא צרפתי, ישראלי או רוסי. בהחלט ייתכן שהיא תהיה מורה טובה לאנגלית, אך לא של השפה האותנטית, זו שזורמת בדמם של דובריה. ביפן, מול כמות אדירה של ספורטאים, אפשר להתאמן מבוקר עד ערב על הטכניקה הבסיסית ביותר ולהיחשף לתנועות הנכונות והמדויקות ביותר.

דני, המאמן שלי, ואני ביקשנו מהאיגוד לממן עבורנו את הנסיעה היקרה. הצלחנו לשכנע אותם, חלקית: קיבלנו תקציב למימון ההשתתפות שלי בלבד במחנה האימונים, דני נשאר בישראל ואני נסעתי לבדי. וכך, בקיץ 1989, הגעתי למחנה אימונים בכפר הדייגים קצורה ביפן. הייתי בת 22, לבדי, ונזרקתי לגוב האריות. בתקופה שבה לא היה אינטרנט וגוגל שהקלו על ההיכרות עם עולמות רחוקים, יפן היתה פחות או יותר מעבר להרי החושך. אחרי טיסה ארוכה, קיבל את פנַי בשדה התעופה אוטובוס של תלמידים שהסיע אותי לכפר שהיה מרוחק שעתיים וחצי נסיעה מטוקיו. פיטר חיבר אותי עוד קודם למאמן היפני שון קסוגה, שהיה נשוי לאמריקאית, דיבר אנגלית טובה ואימן את נבחרת הנשים בקצורה. שון לקח אותי לדירה שהכינו לי ואמר שבעוד כשעתיים יאספו אותי שלוש בנות לארוחת ערב. שעתיים אחר כך אכן התייצבו בדירה שלוש נערות יפניות מצחקקות במבוכה ומצוידות במילון יפני אנגלי. הן לא דיברו מילה באנגלית. הן הביאו לי אופנוע ואמרו לי לנסוע אחריהן. ביפן נוהגים בצד שמאל, אבל כבר התנסיתי קודם בנהיגה כזו באנגליה, ורישיון לאופנוע היה לי, אז השתלבתי בתנועה בקלות. זו היתה הבעיה הקטנה ביותר שלי.

קצורה הוא כפר נידח, שאין בו ולו שלט אחד באנגלית והמסעדות בו מציעות רק אוכל יפני בסיסי. בארץ היתה אז מסעדה יפנית אחת בלבד, יקרה מאוד, טקאמרו בהרצליה. סושי וסשימי לא היו מאכלים מוכרים פה, ואני בכלל הייתי ילדה של שניצל ופירה, מקסימום סטייק וול דאן. הבנות הובילו אותי למסעדה מקומית עם אורות עמומים. התפריט היומי היה כתוב על הלוח - ביפנית, כמובן. הן הזמינו אוכל, שלא רק שלא זיהיתי שום דבר ממנו, גם לא ידעתי איך לאכול עם מקלות האכילה שהוגשו לי. בכל המסעדה לא נמצא ולו מזלג אחד. מול מבטיהן המצחקקים של הנערות לא נותרה לי ברירה. הבנתי שאני חייבת ללמוד להסתדר. לקחתי את מקלות האכילה והכנסתי לפי, בפעם הראשונה, את מה שהתגלה לי - חובבת דגים קטנה ביותר - כדג נא. בשנים הבאות, כשכבר הייתי בת בית ביפן, הכרתי שף יפני מקומי מקצורה שגר בעבר בספרד כמה שנים ודג מדי בוקר את הארוחות שהגיש. הוא הרשה לי להיכנס למטבח במסעדה מדי פעם ולימד אותי את סודות המטבח היפני.

יומיים לאחר שהגעתי ליפן, הצטרפה לדירה שלי קרן אור מערבית: הג'ודוקא הבלגית ניקול פלגוטייה, שהתחרתה במשקל נמוך ממני והגיעה ליפן עם נבחרת הבנים הבלגית. ניקול אמנם לא ידעה אנגלית, והייתי צריכה לשוב ולהשחיז את הצרפתית שרכשתי בתקופת האימונים בצרפת, אבל כיוון שהיינו שתי המערביות היחידות במחנה, היא היתה עבורי עוגן. הפכנו לחברות טובות מאוד. בשנים אחר כך, כאשר נסעתי להתאמן בבלגיה מספר פעמים, התארחתי בביתה. מחנה האימונים התקיים באוניברסיטה בקצורה, שהתמחתה באמנויות לחימה. היו שם מאות ג'ודאים. בבת אחת נחשפתי לסגנון אימונים אחר, למסת אימונים עצומה ולתרבות שהספורט מאוד מוקצן בה: המשמעת מאוד נוקשה וההיררכיה מאוד ברורה, כמו בצבא. למאמנים ניתן כבוד רב, והג'ודאים הם למעשה כמו פקודים. גם בינם לבין עצמם יש היררכיה: המבוגרים יותר נקראים "סמפאי" - הבוגר, והצעירים "קוהיי" - הצעיר (אנחנו, הספורטאים המערביים, קראנו להם בינינו "העבד"). הקוהיי מטאטאים לפני כל אימון את המזרן, מביאים לסמפאי את החליפה המקופלת בקפידה לפני כל אימון ואת המגבות בסופו ומניחים בפניהם את הנעליים ביציאה מאולם האימונים. בחופשת הקיץ, אז הגעתי, נערכו שלושה אימונים ביום, שנפתח ב-6 בבוקר בריצה בהרים. האימונים היו מפרכים. בניגוד למחנות באירופה, שבהם נחים אחרי כל קרב, ביפן עולים על המזרן, עושים חימום, מתרגלים טכניקה ואז מנהלים 10 עד 15 קרבות ברצף, ללא מנוחה, מול יריבות חזקות. במועדון שלי בארץ לא היו מתמודדות שיכלו לתת לי פייט ברמה כזו.

במקום כזה, את רוצה להוכיח שאת לא נחותה ולא נשברת, לבסס את המעמד שלך ולזכות בהערכה שלהם, אז את הולכת עד הקצה בכל אימון, מביאה את עצמך לקצה גבול היכולת. החוויה קשה עוד יותר כשאת לבד, כשאין לצידך מאמן שיכול להגיד לך "די, מספיק" או לתת לך חיזוקים. ככל שזה קשה - זה גם מחשל. את לומדת ללקט את החיזוקים בעצמך. החושים מתחדדים: את רואה מי רוצה להתאמן איתך, שמה לב למבטים שננעצים בך. היפנים, שלא חותכים הברות, גם העניקו לי שם חדש, ארדו, וכשרצו לפנות אלי בכבוד הוסיפו "ארדו סאן". ניקול ואני נעזרנו אחת בשנייה. עשינו הכל יחד, ובאימונים השתדלנו לשמור על קשר עין ולעודד זו את זו. בצהריים נהגנו לאכול בקפטריה של האוניברסיטה, שהציעה מחירים זולים מאוד וגם הציגה דוגמאות עשויות שעווה של המנות שהוגשו בה, מה שהקל עלינו מעט להתמודד עם האוכל הזר. אחרי ארוחת הצהריים נחנו בדירה שלנו, מעולפות מכאבי שרירים, וב 3 וחצי כבר חזרנו לסבב נוסף של אימונים.

ביום הראשון, כשעליתי על המזרן בקצורה, הבחנתי שהמאמן הראשי באימון המשותף לבנים ולבנות הוא קאשי וואזאקי, אחד מגדולי הג'ודאים בעולם, מגיבורי ילדותי. קאשי וואזאקי היה אלוף העולם ופיתח טכניקות מתקדמות. כשהייתי נערת תיכון, באחת התחרויות הראשונות שלי באירופה קניתי ספר של קאשי וואזאקי ומדי שבוע, כאשר שי יונה, חברי למועדון, ואני התאמנו אימוני טכניקה אישיים, הנחנו את הספר על המזרן וכל אחד היה בוחר טכניקה שהוא רוצה לפתח. אחד מתרגילי הקרב הכי מוצלחים ומזוהים איתי הוא יוקוטומואנגה מתוך הספר של קאשי וואזאקי. בארץ לא היה מי שילמד אותנו טכניקות מתוחכמות כאלה.

ניגשתי לקאשי וואזאקי, הורדתי את ראשי בקידה, כפי שנהוג, ואמרתי לו: "מיסטר קאשי וואזאקי, Nice to meet you, my name is Arado San" (ככה היפנים נהגו לכנות את שמי). ואז הוא הסתכל עלי ואמר: "ארדו סאן, אני הייתי אלוף עולם ליום אחד!" אמרתי לו: "קאשי וואזאקי, אתה היית אלוף עולם שמונה שנים, מדוע אתה אומר שהיית אלוף עולם ליום אחד?".

"אני הייתי אלוף העולם ליום אחד", התעקש, "ביום לאחר התחרות ידעתי שאם אמשיך לחשוב שאני הכי טוב מכולם, אסתובב כמו טווס, אתאמן קצת פחות, אזלזל מעט במתחרים שלי. הם לעומתי ילמדו היטב את הטכניקות שלי וישאפו לנצח אותי וכך אגיע לתחרות הבאה כשאני עלול להפסיד. אני הייתי אלוף עולם ליום אחד. ביום שנגמרה התחרות הנחתי את המדליה בארון וחזרתי להתאמן כאילו לא קרה דבר, וזו הסיבה שהייתי אלוף עולם שמונה שנים". זו כנראה אחת העצות הטובות ביותר שקיבלתי בקריירה שלי. אולי בזכותה זכיתי להיות בצמרת העולמית כשש שנים ברציפות. אנחנו משתמשים בקלישאה הישראלית: "אסור לנוח על זרי הדפנה". בשפתו של קאשי וואזאקי: לא חשוב אם אנחנו הצבא הטוב ביותר, החברה העסקית המובילה בעולם, או הספורטאי הטוב בעולם - מידת הצניעות והתובנה שאנחנו אלופי העולם ליום אחד חשובה ומשמעותית.

החשיפה לתרבות היפנית הזרה והמרחק מהבית היו חוויה מאתגרת. גם כשהזמן עבר והלכתי והתחשלתי, עדיין ההתמודדות היתה קשה. דיברתי עם ההורים שלי פעמיים בשבוע מטלפון ציבורי. הגעגועים לשפה העברית ולמישהו שיבין איתי היו כל כך חזקים, שיצרתי קשר עם מאבטח בשגרירות הישראלית, שהיה בעבר מד"ס בבה"ד 8, בווינגייט. חברים נתנו לי את מספר הטלפון שלו. השיחות איתו, בחור מקסים שעד אז כלל לא הכרתי, הקלו את הבדידות. ואז ציפתה לי חוויה מאתגרת לא פחות. אחרי שבועיים של אימונים מפרכים, קרא לי קסוגה, המאמן הראשי של נבחרת הנשים בקצורה, ואמר לי: "ארדו, יש בשבוע הבא מחנה אימונים של נבחרות יפן וקוריאה, רוצה להצטרף?" מובן שרציתי. זו היתה התרגשות גדולה וכבוד גדול שהם מוכנים להזמין אותי למחנה שנערך בטוקיו, בבניין הקודוקאן - מועדון הג'ודו הראשון ביפן, מקדש ג'ודו שמתפרש על פני שמונה קומות.

התנאים היו קצת פחות מרגשים: שיכנו אותי בחדר שבו לנו יחד, על מיטות קומתיים, 30 בנות. באמצע הקומה עמד ה"פורו", אמבטיית אבן ענקית ומלאה במים, משותפת לכולן. מסביבו היו מקלחות קטנות שאפשר היה להתקלח בהן רק בישיבה על הדום קטן. השירותים היו בסגנון בול פגיעה, אלא אם כן היית מוכנה לעמוד בתור ל western style, התא היחיד בסגנון מערבי. יום האימונים, גם כאן, נפתח ב 6 בריצת בוקר, שאחריה מוגשת ארוחה שכוללת דג מעושן ואורז. בבוקר הראשון הובילו אותנו לפארק קטן ליד הקודוקאן. שבעת המאמנים - ביפן יש מאמן לכל אחד מהמשקלים, וכל אחד מהם היה אלוף עולם או אלוף אולימפי - הורו לנו לעשות עשרה סיבובי ריצה לכל כיוון סביב הפארק. בצד אחד היתה עלייה תלולה, ובשני - מדרגות. אני, שתמיד הייתי טובה בריצה, נצמדתי לדבוקה הראשונה של הרצות. לקראת שני הסיבובים האחרונים, עבר במוחי התחרותי הרעיון לעקוף אותן.

פרצתי ועקפתי את כולן - ביניהן היתה גם תנאבה, סגנית אלופת העולם היפנית במשקל 72 ק"ג - ובתוך דקות סיימתי את הריצה במקום הראשון. המאמנים הסתכלו עלי, הנידו בראשם ומלמלו "אמממ". אחר כך שאלו: What’s your name?a, "ארדו, מישראל", עניתי להם בגאווה, לא יודעת איזה מחיר יקר אני עומדת לשלם על החוצפה שלי. לאחר ארוחת הבוקר, כולי קורנת מאושר מההצלחה שלי, התייצבנו לאימון קרקע שכולל רנדורי (סימולציית קרב) בקרקע בלבד - ריתוקים, בריחים וחניקות. אחת משיטות האימון היא להעמיד שורת ג'ודאים נבחרים במרכז המזרן, והם מנהלים כמה קרבות ברצף מול מתחרים שהם בוחרים. חשבתי שכך יהיה גם הפעם, אבל ליפנים היה רעיון אחר. הם לקחו את כל אלופות יפן וקוריאה, את ניקול פלגוטייה ואותי, כ 15 20 ג'ודאיות בסך הכול, והעמידו אותנו בשורה מול כל השאר, כ 100 נערות ונשים במשקלים וברמות שונות. לאחר שמחאו כף, כל הג'ודאיות שלא נבחרו היו צריכות לרוץ ולמצוא יריבה לקרב מתוך השורה הראשונה שלנו. הכללים היו ברורים: הקרב נגמר רק באיפון. האימון מסתיים אחרי 15 איפונים או לאחר שעה וחצי של קרבות - מה שמגיע קודם. זאת אומרת שמי שלא מצליחה לעשות 15 איפונים, עושה קרבות ברציפות במשך שעה וחצי.

זו היתה משימה קיצונית בקושי שלה, שמעולם קודם לכן לא נחשפתי אליה. בעוד אני התעייפתי מקרב לקרב, בכל פעם התייצבה מולי יריבה רעננה שהייתי צריכה לנצח אותה. זה נראה כמו סצנה מסרט מצויר - משעשעת במיוחד או אכזרית במיוחד, תלוי איך מסתכלים על זה - שבו הגיבור מחסל את יריביו בזה אחר זה בשיטת הסרט הנע. מול המשימה הכמעט בלתי אפשרית שוב חשתי את הבדידות: זו אני לבדי עם הכבוד העצמי שלי - בלי מאמן שיעודד אותי ויהיה שותף לגורלי - מול ג'ודאיות שחלקן הטובות בעולם ואני רוצה כל כך לזכות בהערכתן. ידעתי שאני חייבת לשרוד את זה בכבוד - ועדיין לא ידעתי מה מתכננים לי היפנים.

ישבתי על הברכיים. מחיאות הכף נשמעו ומולי התייצבו ג'ודאיות שמתוכן הייתי אמורה לבחור לי יריבה. בחרתי מישהי שנראתה לי במשקל שלי, נערכתי לקרב ואז שמעתי קריאה ברורה "NO". הרמתי את ראשי. מעלי עמדו שבעת המאמנים, הנידו בראשם ואמרו ",Arado NO" וקראו לג'ודוקא חזקה להתייצב מולי. קיבלתי את זה בהשלמה. קדנו, נלחמנו, הכרעתי אותה באיפון והיא חזרה בבושת פנים לשורה שלה. שוב התייצבו מולי מתחרות, שוב בחרתי יריבה, שוב שמעתי את הקריאה "NO" ושוב בחרו היפנים מתחרה חזקה שתתמודד מולי. אחרי איפון מספר 2, התהליך חזר על עצמו, והבנתי שאכלתי אותה: היפנים נוקמים בי או בוחנים אותי, כי העזתי לנצח בריצת הבוקר. החלטתי להחזיר מלחמה. תמיד ידעתי לתקשר בעזרת שפת הגוף שלי. שלחתי ליפנים את המבט הממזרי המחוצף שלי, מלווה בחצי חיוך, כאילו אומרת להם: "הבנתי מה אתם עושים. נו, את מי תשלחו הפעם?" והם שלחו, אחת אחרי השנייה, את הג'ודאיות הטובות ביותר. איפון אחרי איפון הבסתי אותן.

בקרב ה 15 התייצבה מולי אלופת יפן במשקל שלי. עליה הופעל הלחץ הגדול ביותר: להציל את כבוד המשפחה ולהביס את ה"גייג'ין", הזרה מישראל. הקרב שלנו נמשך כעשר דקות. אני רציתי כבר לנצח את הקרב ה 15 ו"ללכת הביתה", היא מצִדה לא היתה מוכנה לספוג עלבון. אחרי קרב קשה, שבו שתינו עשינו הכול כדי לנצח, הצלחתי להפוך אותה לתנוחת הבריח. אמרתי לעצמי: "יעל, את חייבת 'לפתוח לה את היד' ולהכניע אותה". זו סיטואציה שדורשת הרבה כוח ושליטה בטכניקה מהצד שלי, והרבה סיבולת קרב והישרדות מהצד שלה. לאט לאט פתחתי לה את היד, מה שחייב אותה להיכנע או לספוג פציעה במרפק. אני סיימתי 15 איפונים, והיא היתה אומללה.

זה היה מבחן האומץ שלי מול הנבחרת, המאמנים וההוויה היפנית. הם בחנו אותי ואני הצלחתי. עמדתי במבחן בכבוד. יותר היפנים כבר לא ניסו להתעלל בי. מאז ועד סוף הקריירה הם רחשו לי כבוד רב, תמיד הזמינו אותי להתאמן איתם, ובסיום האימונים - לארוחה טובה. אבל באותו בוקר, הגוף כולו כאב לי. לא יכולתי לסגור את אצבעות כף היד. הכל בער בי. זה היה חצי היום הראשון מתוך שבוע של שלושה אימונים ביום שעוד ציפה לי. בערב, אחרי האימון בעמידה, התקלחתי ונכנסתי בוכה למיטה. לא היה לי מושג איך אצליח לשרוד את השבוע זה.

שלושת השבועות ביפן היו מלחמת הישרדות, הדבר הכי קשה שעשיתי עד אז. אחריהם, אגב, היו מחנות קשים יותר. היפנים לא מאמינים בסרגל מאמצים או בפיקוח. היה, לדוגמה, מחנה אימונים באוניברסיטת טנרי, שקיים shozofujii, אלוף העולם בשנות ה 70 במשך שמונה שנים ברציפות. הגענו למחנה לאחר נסיעה של שעות ברכבת. זה היה בקיץ חם במיוחד, והוא עשה אימונים קשים מאוד באולם נטול מיזוג אוויר, בכוונה. בנות מקומיות ממש התעלפו במהלך האימונים. במחנה אחר, של הנבחרת היפנית, בנות הגיעו לאפיסת כוחות ולהיפר ונטילציה ונלקחו לאשפוז. אבל במחנות האלה כבר הייתי בכושר גבוה יותר והיה לצדי מאמן שעזר לי לווסת את האימונים. כבר לא הייתי אני לבדי, ארדו, מול היפנים שמנסים לבחון אותי. הנסיעה הראשונה ליפן מאוד ביגרה אותי. עברתי חוויה שאחריה ידעתי שאני יכולה להסתדר לבד בכל מקום, שאני יכולה להכיל הכול. ובעיקר ידעתי, ששום דבר לא יכול לשבור אותי.

כשחזרתי לארץ, התכוננתי לתחילת עונת התחרויות באירופה, ולאחר תחרות הכנה בינואר, נסעתי להתחרות בטורניר פריז היוקרתי, שבו לא זכיתי עד אז במדליה. בערב ההגרלה לא האמנתי למראה עינַי: הקרב הראשון שציפה לי היה שוב מול היפנית שניצחה אותי באליפות יפן הפתוחה. כשראיתי את ההגרלה אמרתי לעצמי: היא עומדת לבכות מחר כמו שאני בכיתי ביפן לפני חודשיים וחצי. למחרת היא בכתה. היה לה ג'ודו מהודק משלי והיא היתה מנוסה יותר, אבל בבוקר התחרות קמתי נחושה לנצח את הקרב הראשון ולהמשיך הלאה. אין אכזבה והשפלה גדולה לג'ודוקא מלהפסיד קרב ראשון בתחרות. האכזבה שחוויתי ביפן ישבה לי עמוק בפנים ולא הייתי מוכנה לחוות שוב את התחושה. ניהלתי קרב עיקש, מלא נחישות ורוח לחימה. באותה תחרות זכיתי לראשונה במדליה בטורניר פריז היוקרתי, מדליית כסף. ניצחתי באופן מפתיע את אלופת העולם הצרפתייה אז, קתרין פלורי, ועליתי לגמר.

זה היה עוד שלב בסולם המטרות הריאליות שבניתי לעצמי בדרך להגשמת החלום. אכזבות, למדתי על בשרי, הן המנוף הגדול ביותר להצלחה הבאה.