הבית השביעי
הסלטיקס לא הפסידו בבית בפלייאוף, ולברון ניצח בחמשת משחקי ההכרעה האחרונים. הלילה הם נפגשים בבוסטון למשחק 7 בגמר המזרח
ובסיום המלחמה, נשאר מאבק אחד אחרון. הספורט הכיל בתוכו מאז ומתמיד דימויים קרביים במיוחד, אבל נראה שלצד הפרזות פה ושם, גמר המזרח בין בוסטון לקליבלנד הוא זה שמתאים במיוחד לשפה הזו. חד וחלק, האחרונה שתישאר עומדת היא ככל הנראה, באופן מעשי, תהיה זו שהשחקנים שלה יישארו עומדים אחרונים.
"זה לא עומד להיות יפה", אמר אתמול בכנות מרקוס סמארט, אולי הקשוח שבשחקני הסלטיקס, לקראת המשחק השביעי שיתקיים הלילה בבוסטון. סטיב באקלי מ"בוסטון הראלד" אמר ש"צפוי מרחץ דמים". זה היה מספר שעות אחרי המשחק השישי הלוהט, בו קליבלנד נשארה בחיים עם 99:109.
לברון ג'יימס שוב היה מספר צעדי כדורסל לפני כל שחקן אחר עם הופעה מטורפת של 46 נקודות, 11 ריבאונדים ותשעה אסיסטים, ועוד עשה את זה עם כאבים עזים ברגל. קווין לאב הושבת אחרי התנגשות ראשים עם ג'ייסון טייטום ויחמיץ את המשחק הלילה בגלל זעזוע מוח. זה היה סיכום די מדויק של מה שקרה עד כה בסדרה: המון כדורסל פיזי, ולברון אחד שלא נותן לקאבס ליפול.
קשה מאוד להשוות – כי היריבות שונות, וכך גם החברים לקבוצה ומצבו הפיזי המשתנה – אבל הרמה שלברון מפגין בסדרה הזו נוגעת בפסגות היכולת שלו. בנוגע למשחק האחרון, הוא שיפר את הסטטיסטיקה ל־9:13 במשחקי הדחה פוטנציאליים, והוא עומד בהם על 34.1 נקודות בממוצע.
ומה עם משחקים מספר 7, סתם בשביל שאוהדי בוסטון יידעו עם מה הם מתמודדים? 2:5, כולל ניצחונות בחמשת האחרונים ובלי הפסד מאז 2008, כשהממוצע שלו בהם עומד על 35 נקודות. רק שאותו הפסד אחרון לפני עשר שנים הגיע מול הסלטיקס, והמשחק הקובע יתקיים בבוסטון. ויותר מאשר כל קבוצה אחרת בליגה, זו היא האחת שאתה לא רוצה להתארח אצלה הלילה.
הנתונים של הסלטיקס בפלייאוף הנוכחי מצביעים על תלות קיצונית ב־TD גארדן. הם ניצחו בכל עשרת משחקי הבית שלהם (שווה לשיא ה־NBA), ובחוץ הם עומדים על ניצחון אחד ושבעה הפסדים! כל הסדרה מול מילווקי בסיבוב הראשון הוכרעה כך – ארבעה ניצחונות בבית, שלושה הפסדים בחוץ, ובינתיים בגמר המזרח הקבוצה המארחת ניצחה בכל אחד מששת המשחקים. זו לא סטטיסטיקה מעודדת מבחינה גלובלית עבור הסלטיקס, אבל מעודדת מאוד מבחינת הפלייאוף הנוכחי. כל עוד הבית מביא תוצאות, בשאר אפשר לטפל אחר כך.
המדהים הוא שבעונה הסדירה זה ממש לא היה ככה. המאזן של בוסטון בבית היה יבשושי מאוד, 14:27, והיא ניצחה יותר משחקים מחוץ לביתה (28). רק שברגע שהתחילו משחקי ההכרעה, הקהל הרותח שתמיד חיבק את המועדון התחיל להעיף את הקבוצה לשמיים. טריסטן תומפסון מקליבלנד כבר הספיק לומר כי "זו הסדרה הראשונה בה שיחקתי שהקבוצות שונות לחלוטין בין הבית לחוץ".
מה בעצם גורם לכך? האם באמת אפשר לייחס הכל רק ל"אוהדים הטובים ב־NBA", כפי שהגדיר אותם הגארד טרי רוז'יר? הוא טען: "הקהל שלנו עושה עבודה נפלאה בלהרים אותנו". לפעמים ההסבר הפשוט ביותר יכול להתאים, וקשה להתווכח עם ההרגשה שמביע רוז'יר. גם הסנטר אל הורפורד תיאר את המצב בצורה דומה: "אחד הדברים החשובים ביותר הוא שאני באמת מאמין באוהדים שלנו. אני מרגיש שהחבר'ה ניזונים מהם, וזה דוחף אותנו כקבוצה".
הדחיפה הזו מתבטאת במספרים שקשה להסביר. 108.8 נקודות בבית לעומת 94.4 בחוץ, 38 אחוזים משלוש מול 31, כמעט חמישה אסיסטים יותר. הדבר יוצר הרגשה שיש קסם מיוחד בגארדן שמשנה את מאזן הכוחות. ובדיוק מזה חושש המאמן בראד סטיבנס. כריס פורסברג מ־ESPN כתב בסוף השבוע: "באופן עקבי, סטיבנס דרש מהשחקנים שלו להימנע מכל הדיונים על ההשוואה בין היכולת בבית למשחקי החוץ. הוא לא רוצה שהקבוצה תצפה שההופעה שלה תהיה מבוססת רק על מיקום המשחק. הוא רוצה שכולם ירגישו ששום דבר לא יבוא בקלות בבית, ושאפשר להתמודד מול כל אחד בחוץ".
אפשר להבין את סטיבנס, אבל בהיבט מסוים, הוא יכול גם לשאוב הרבה עידוד מכל הדיון הזה. כי בסופו של דבר, ככל שבוסטון צוברת תאוצה במשחקי הבית שלה, כך השחקנים מרגישים נוח יותר והקהל נכנס לטירוף גדול יותר. כדי למוטט את ההתנגדות של לברון, שמשחק כדורסל מושלם, כל מה שסטיבנס צריך זו עוד הופעה גארדנית מבריקה אחת.
לשאלות ודיונים על כל ענף שיש, היכנסו ועקבו: יאיר קטן - כל הספורט שבעולם
לפנייה לכתב/ת 
