מסע מיוחד של אם ובת לגמר הצ'מפיונס
תקוה עוזרי כהן ובתה, אוהדות שרופות של ליברפול, לא נרתעו מהעלות הגבוהה וסירבו לוותר על נסיעה לקייב לגמר הצ'מפיונס. ההפסד צרב, אבל החוויה תישאר איתן
להיות אוהד(ת) של ליברפול זו משימה קשה אחרי שבת, אבל להיות אוהד אמיתי של ליברפול זו לא בחירה. זה לא משנה אם האהבה לקבוצה היא מלידה, כי אחד מהוריך הוריש לך אותה או שהיא נוצרה במהלך החיים כשנקרה בפניך אוהד שהדביק אותך. ייתכן גם שסתם ראית גול מושלם ונשבית בקסמה. בכל מקרה ליברפול נכנסת לנשמה, עמוק עמוק, ושוכנת בה קבע. בגלל ההיסטוריה המפוארת, הציפיות שלנו האוהדים גבוהות. הרצון לראות אותה מוליכה את הטבלה האנגלית ומנצחת גם באירופה הוא רצון עז, חלום מתוק, תקווה אינסופית: "העונה נעשה את זה, אמן!" היא תפילה שכל סקאוזר נושא בליבו בכל חודש אוגוסט כשהעונה מתחילה במולדת הכדורגל.
קבוצות הכדורגל באנגליה שינו צורתן בשנים האחרונות. כסף זר בסכומים אסטרונומיים קובע איפה שחקני העילית ישחקו וכיצד תיראנה הקבוצות. הימים בהם הקבוצות היו מורכבות משחקנים מקומיים חלפו, וכך מצאנו עצמנו בתחילת העונה דואגים דאגה רבה מהאפשרות שפיליפה קוטיניו המוכשר ישבור את ליבנו ויעבור לשחק בברצלונה. לקחנו אישית את המעבר ודאגנו לגורל הקבוצה, אבל כשמוחמד סלאח החל להבריק שאלנו "קוטיניו מי"? (עם תוספת: "הוא היסטוריה ושיהיה לו בהצלחה בספרד". בקרבנו תמיד תישמר חיבה קלה אליו על תרומתו הרבה לקבוצה, כמו לשחקנים מוכשרים אחרים שעזבו, למעט ראחים סטרלינג שעזיבתו נחשב לכמעט בגידה).
העונה שחלפה לא הייתה קלה עבורנו. נפלאות המערך ההתקפי שלנו לא הספיקו מול החולשה הברורה של ההגנה (ושל עמדת השוער, שחרפתה תרדוף אותנו עוד ימים ארוכים), שהביאה לתוצאות מאכזבות. היה קשה מאוד לראות את ליברפול מנצחת בצורה משכנעת כל כך את מנצ'סטר סיטי המרשימה, ואז לחזות בה מסיימת בתוצאת תיקו משמימה מול ווסט ברומיץ' האחרונה. ולא משנה העובדה שבאנגליה (בשונה ממדינות אחרות) אין משחקים קלים והכל פתוח, וזה אולי מה שכל כך יפה בפרמייר-ליג.
ואז הגיעה ליגת האלופות. לאט לאט, במסע הארוך שלנו, החלה לקנן בליבנו ההתרגשות והציפייה שהנה אולי ליברפול תלך עד הסוף ותביא לנו אושר מתוק ועז, תשחזר ימים טובים וגביע מנצנץ עם אוזניים גדולות יעשה את דרכו למוזיאון הקטן והיפהפה באנפילד שמשחר לאחד כזה מאז הזכייה הדרמטית באיסטנבול. אנחנו רוצים את הכל, שום אפשרות אחרת אינה רלוונטית.
"אנחנו נוסעות לגמר אין מה לדבר" - החלטנו בתי ואני, למרות העלויות המטורפת של הכרטיסים. כבר בשדה התעופה נכנסנו לאווירת המשחק עם כל השלטים והסמלים, וזה רק הלך והשתפר. העיר כולה לבשה חג, מזג האוויר האיר פנים ויכולנו להירגע מהחום בארץ. קייב היא עיר אירופית קלאסית עם רחובות רחבים, חנויות גדולות ומרכזי קניות מרשימים. הפארקים בה יפהפיים. המחירים זולים מאוד ושטרות האירו מאפשרים פינוק אמיתי עם שער חליפין מצחיק. עדיין ניתן לחזות בה בזיכרון הקומוניסטי באופן מרתק, מכוניות לאדה ישנות שנוסעות על הכביש ובנייני מגורים אפורים, צפופים וישנים בפרברים.
פסל מונומנטלי בדוגמת הגביע הנכסף הוצב במרכז העיר, ובאחד מהפארקים הוקם אזור אוהדים מדהים בו בילינו שעות ארוכות עם לובשי אדום מכל רחבי העולם. שעות שרנו שירים ובעיקר את הלהיט החדש (שיכול להתחרות ב"טוי"הישראלי בכמות הפעמים שהושר כאן), "alez alez alez": "כבשנו את אירופה, לעולם לא נעצור, מפריז לטורקיה, זכינו בהכל, בוב פייזלי וביל שאנקלי, המגרש ברחוב אנפילד, אנו אוהדים אמיתים ובאנו מליברפול". ליריקה פשוטה, כובשת, ששרים אותה בלהט שוב ושוב.
האצטדיון מפואר, גדול ומרשים. "זה די כמו אנפילד", אמרתי ולא ממש טעיתי. גם ביציעים הנייטרליים נצפו חולצות אדומות רבות. האוהדים של הבלאנקוס היו שקטים ונראה כאילו היו במיעוט. אבל כל זה לא עזר. הסיפור ידוע. ליברפול החלה טוב. סלאח נפצע, קאריוס, פירמינו והקישור הכזיבו ומאנה היה נקודת האור המרשימה היחידה. שלושה גולים להם, רק אחד לנו. וכך נגוז החלום. בכאב רב. באופן אישי התקשיתי לצפות בריאל מדריד עושה היסטוריה ולוקחת גביע שנה שלישית ברציפות. יצאתי החוצה, זה היה למעלה מכוחו של ליבי, אבל כאוהדת ספורט אני יודעת שכשאתה לא טוב אז אתה לא ראוי לניצחון, וממש לא היינו טובים בשבת. לא הגיע לנו לנצח. זו האמת הפשוטה שצריך לקבלה.
האם היה שווה לנסוע? כן, כן, כן! להיות חלק מהקהילה הזו של אוהדי ליברפול ומהחוויה הנפלאה שעברתי איתם לפני ובמהלך המשחק זה דבר יוצא דופן (ומחיאות הכפיים מהצד האדום אחרי המספרת של בייל הן רק דוגמה קטנה לכך). שתי נשים, אמא ובת, שנוסעות לצפות במשחק כדורגל, זה לא מחזה נפוץ בארצנו. בפעם הראשונה בה הגעתי לאנפילד הופתעתי לראות ביציעים משפחות שלמות, עם ילדות, נערות ונשים. אני מחשיבה עצמי כמבינה סבירה בכדורגל ויכולה להתווכח אם היה אופסייד, פנדל ואם השופט אידיוט. הכדורגל וליברפול נכנסו לי לנשמה (כמו גם אצל בתי וגיסתי). יש לי חברה טובה, אוהדת שרופה של ברצלונה (ובטח גם עבורה הגמר לא היה קל במיוחד), ויוצא שהיא צופה במשחקים עם חברים כשבעלה (שאינו חובב כדורגל) יושב בצד עם הנשים. אז אוהדי כדורגל באשר אתם, צאו מהסטיגמות והתחילו להנחיל לילדותיכם את הקסם שבכדורגל. מי יודע, אולי גם תזכו לחוות איתן חוויה מופלאה של צפייה משותפת במגרש בגמר ליגת האלופות. Ynwa.
לפנייה לכתב/ת 
