הבלתי שבירה / בלוג ה-NBA

גולדן סטייט אלופת ה-NBA

• גולדן סטייט אלופת ה-NBA בפעם השנייה ברציפות
• לברון גילה: "שיחקתי עם יד שבורה"
• קר בטוח: "זו האליפות הכי קשה מהשלוש"
• מספרי האליפות של גולדן סטייט
• לכתבות נוספות במדור ה-NBA
  

משחק 7 התפתח בצורה דומה. "ראיתי את אחד הרבעים הכי גרועים ששיחקנו", סיכם בעצבנות סטיב קר את הרבע הראשון, וראה איך יוסטון עולה לפלוס 15 ברבע השני. תומפסון וקרי התקשו להתניע בזמן שהארדן זינק לכמות דו-ספרתית תוך זמן קצר. קלינט קאפלה התפרע מתחת לסלים, אבל לכל זה לא נשאר זכר אחרי רבע שלישי של 15:33. אתם יודעים איך זה נגמר. "זה מדהים כמה ארוך הוא משחק NBA", אמר קר כשעשן התפזר והעלייה לעוד גמר הושלמה. "48 דקות, זה נמשך הרבה זמן".

סטפן קרי עם הגביע(צילום: EPA)

קווין דוראנט עם הצעצועים החדשים(צילום: EPA)

וגולדן סטייט הראתה היטב איך היא יכולה להשתמש בכל 48 הדקות כדי להיחלץ ממצבים קשים. אז נכון, היא הייתה מאיימת יותר בעונת ניפוץ שיא הניצחונות, בלי קווין דוראנט, גם אם לא זכתה באליפות בסופו של דבר. עם קווין דוראנט היא הייתה דורסנית יותר בפלייאוף הקודם, ומאזן ה-1:16 בפלייאוף דיבר בעד עצמו. גולדן סטייט של העונה, זאת שקרטעה וגמגמה בסיום העונה הסדירה וקיבלה רק 51 משחקים של סטף קרי הפצוע בעונה הסדירה, העבירה את עצמה שיעור בלהיות פגיעה.  

גולדן סטייט למדה העונה איך לשלב בין היופי לאופי. גם אחרי שחטפה, התלכלכה ומצאה את עצמה בפינות שנכנסה אליהן, היא ידעה לצאת מהן, לנצח, לייאש יריבות ולגרום להן להרגיש שעשו הכל ועדיין הפסידו. היא העבירה את אותו מסר בשינוי אדרת: כרגע, אל תבנו על להכניע אותנו. רק אנחנו נחליט מתי לאפשר שביל גישה אל הפסגה. זה יהיה רק בזמן שלנו.

גולדן סטייט ידעה לחטוף ועדיין לנצח(צילום: AFP)

כמה צפוי, ככה יפה

אז כן, היא גם נהנתה משחקנים בריאים בישורת האחרונה ומפציעה של השחקן השני הכי חשוב של היריבה בסדרת גמר המערב (כריס פול), אבל זה מזל מהסוג שאפשר לקרוא לו מזל של אלופה, וגולדן סטייט השתדלה לא להסתמך עליו מדי בדרך לעוד הנפה. יוסטון באמת נתנה את התחושה לאורך כל הדרך שהיא עשויה מהחומרים שעושים מהפכים מכוננים, גם במהלך אותו גמר אזורי. גם אני האמנתי לה ובכוח שלה לעשות סוף לשלטון קרי.

ובסוף, ברגעים המכריעים שבהם קורים אותם מהפכים ונקבעות אלופות, גולדן סטייט שוב עמדה ראשונה בזירה. זה קרה גם בזכות ההיעדרות פול, אבל גם בזכות העובדה שמדובר באימפריה מודרנית שברוב המקרים תישאר עומדת כש-48 הדקות נגמרות, כי יש לה את כל האמצעים כדי להבטיח שזה יקרה. בטח אם 48 הדקות האלה מקרבות אותה לעוד ציון דרך.

סטפן קרי חוגג(צילום: EPA)

האימפריה הזאת מעוררת בנו רגשות מעורבים ושאלות מעניינות. היא גורמת לנו להתגעגע לגמר אחר, מעניין יותר, לפייט אמיתי, אבל גם להוקיר כל שנייה שהיא רוקדת מולנו בדרך אל האושר. היא כמעט מכריחה אותנו לקום בשבילה בלילות כדי לצפות בזמן אמת בקסמים קורים על המסך שלנו, מרחק יריקה מהמטבח והסלון, אבל גם לשאול אחרי עוד מהלך מרהיב של קרי, בידוד מוצלח של דוראנט, שלשה מהירה של תומפסון או חסימה של דריימונד גרין: האם לא היינו נהנים יותר מעולם שבו דוראנט לא חובר בקיץ 2016 ללהקת כוכבים שעשתה היסטוריה בלעדיו?

האם זו הליגה שנשארה מאחור ולא הגיבה בזמן לטירוף שהתחולל עם אותו מעבר, או שהפער שגולדן סטייט תפסה מהיריבות שלה פשוט בלתי ניתן לסגירה, ואי אפשר לבוא לאף אחד בטענות חוץ מלגולדן סטייט עצמה? ובכלל, איזה כדורסל אנחנו מעדיפים – צפוי ואטרקטיבי, או מותח וקצת יותר סטנדרטי? אם היו שואלים אתכם, הייתם מעדיפים להקריב את התחרותיות שקצת אבדה בשביל שלמות שקיבלה צורה חדשה בשנים האחרונות?

קווין לאב במאבק עם סטפן קרי(צילום: AP)

כמה טוב, ככה חסר אונים

גם בבוקר כזה, אי אפשר שלא לדבר על הצד השני בחגיגה של גולדן סטייט. לברון ג'יימס זכה ב-2016 באליפות בלתי נשכחת באמוציות שעוררה, והביא לעיר מוכת כישלונות ושבעה מאכזבות תואר מדהים. הוא גם עשה את זה בעונה שבה גולדן סטייט ביססה את הכוח שלה כמכונה בלתי ניתנת לקלקול לכאורה, והצליח למצוא יחד עם קיירי ארווינג את הפרצה הקטנה בתוכה שאיפשרה לשניהם לגעת לרגע בשמיים.

אבל מאז עברו שנתיים, והצעד שגולדן סטייט לקחה קדימה עם ההתחזקות בדוראנט היווה עבור לברון שני צעדים אחורה. ובזמן שהקונפטי שוב מרחף באוויר מעל קליי וסטף אי אפשר שלא לנסות להבין איך קרה שבעונה כל כך טובה ושלמה מבחינה אישית, הוא מוצא את עצמו מוקף בצוות מסייע לא מספיק טוב ולא ממש מסייע. איך הכוכב הכי גדול לצידו דרש לעזוב, והשאיר אותו בלי מחליף ראוי. ומה החלק של ג'יימס בכל זה.

הלך המתח, נשאר היופי. דוראנט וקרי(צילום: רויטרס)

איך בגיל 33 הוא נותן מעצמו כל כך הרבה, קובע שיאים, קולע סלי ניצחון, מרעיד סלים עם דאנקים מדהימים, מטיל אימה על הגנות, ועדיין נישא על גבי הזיכרונות מאותו לילה, בלי עוד אליפויות. איך שחקן כל כך טוב נשאר במשך שנתיים בלי כלום חוץ מעוד שתי העפלות לגמר, מאלה שכבר יש לו מספיק, ונאלץ לשבת במסיבת העיתונאים האחרונה עם יד שבורה שלא מנעה ממנו לשחק עוד 132 דקות באינטנסיביות גבוהה. 

גולדן סטייט היא ה"אשמה" הראשונה בכך, אין ספק. זה סיפור המשנה של האגדה שהפכה להיות – הקורבנות שהשאירה, ולברון הוא הראשון. הוא נתקל בשנים האחרונות ביריבה בסדר גודל שלא הכיר, בהתקבצות כוכבים נדירה בכוחה, בתופעה שהרגילה אותו היטב למעבר הכואב מעמדת הפייבוריט הברור במזרח לאנדרדוג המובהק במפגשים מולה. הוא יודע איך זה להיות בצד השני של המתרס, זה של מקבץ הסופרסטארים, ואולי בעונה הבאה גם יהיה חלק מאחד כזה. ייתכן שהתופעה שניצבת מולו תגרום לו לעשות שינוי כיוון אחרון בהחלט בקיץ הקרוב. נראה שהיא כאן כדי להישאר, אלא אם כן פציעה דרמטית ומאבקי אגו פנימיים יטרפו את הקלפים. לא כדאי לבנות על זה.

הגיע הזמן לשינוי כיוון אחרון? לברון(צילום: רויטרס)

לעולם לא נדע אם בתקופה אחרת פלייאוף כמעט מושלם של אגדה כמוהו היה נגמר עם סוויפ בסדרת הגמר. אבל גם בלי להשוות לגרסאות קודמות של קבוצות מיוחדות, אפשר לשם שינוי גם סתם ליהנות מתקופה שבה גולדן סטייט נכנסת לספרים, ועושה את זה בעזרת הנוסחה שהרגילה אותנו אליה: עם שני צלפי-על שגם יודעים לשמור, שחקן כמו קווין דוראנט שחי בשלום כמספר 2 כשצריך, תרומה מדויקת של שחקני המשנה ברגעי ההכרעה ומאמן כריזמטי שנותן לשחקנים שלו לעשות את מה שהם טובים בו. זה אולי משעמם, מוחץ, כאילו לא הוגן, חסר מתח, אבל כמה שזה יפה.