המונדיאל שלי: זיכרונות מבאג'יו, ברולין והאג'י
ישנם רגעים מכוננים בחיינו, אוהדי הכדורגל. מספר צמתים שמתחברים עם החיים ומעניקים את הדלק לאהבת המשחק עד סוף החיים. ארה"ב 94' היה המונדיאל הראשון שלי כילד. וכמו כל דבר ראשון, הוא נחקק בזכרון כטוב ביותר, כמהנה ביותר ונתן כמיהה עמוקה לעוד
ישנם רגעים מכוננים בחיינו, עבור אוהדי ספורט, מדובר על מספר צמתים שמתחברים עם החיים ומעניקים את הדלק לאהבת המשחק עד לסוף החיים. מונדיאל 94' בארה"ב היה עבור הכותב, המונדיאל הראשון. וכמו כל דבר ראשון, נחקק בזכרון כטוב ביותר, כמהנה ביותר ונתן כמיהה עמוקה לעוד.
נוסטלגיה לעד תהיה חיה בפני עצמה. יש בה אווירת שמחה של זיכרון נפלא ומצד שני מלנכוליה פעוטה על זמן שהיה ונעלם. המונדיאל הוא זמן טוב להיזכר איפה היינו לפני 4 שנים וכן הלאה ואז לגרד בפדחת. כן, 94' היה המונדיאל הראשון שלי. העניין היה פיקחות, סוג של הבנה של האדם שאני עומד להיות. בגיל 13 וחצי, הבנתי שיש דברים שלא אצליח להיות. לא אהיה מייקל ג'ורדן, לא אהיה אפילו אבי נימני. מה שכן אהיה, זה אוהד ספורט. ההערכה שלי, שכולם עוברים את התהליך, איפשהו בטורניר גדול, כשהמיתוס הופך להיות עצום. גביע העולם ההוא נטע בי את הזרעים הראשונים שהפכו אותי לכותב, זו הייתה הדרך שלי לשמור על החלום חי ובועט (בשחקנים ובמאמנים).
מעניין שההתפכחות קרתה דווקא במונדיאל בארץ החלומות (שחלקם מנופצים). גם את מונדיאל 90' ראיתי פה ושם, הייתי בן 9, אבל הייתי כל כך משועמם ולא באמת היו שידורים. כך שמונדיאל הקטנצ'יו הודחק לבוידם עד תום ואת מונדיאל 94' כבר אי אפשר היה שלא לזכור. וכך, בין חזרות למופע סיום השנה בבית הספר, בין ניתוח להוצאת שקדים, בין אהבה ראשונה, בין חלומות שמתחילים לדעוך, הגיע המונדיאל הטוב ביותר שראיתי מאז ומתמיד (ורבים מסכימים איתי). הכוכבים שהתרוצצו על המגרש היו הרבה יותר מסתם כוכבים כמו היום, אלה היו מיתוסים עבורי. אלים בילתי מושגים בשום צורה. היו אלה ימים שכמעט לכל נבחרת היו מספר כוכבים ענקיים, בניגוד להיום שבקושי ניתן לזהות כוכב אחד בכל נבחרת. אלה היו ימים של ערוץ 1, בו כל דבר שהוקרן בערוץ היחידי היה כאילו הצצנו אל גן עדן. הכל היה כל כך בלתי מושג, ובמיוחד באמריקה, ארץ החלומות, כשבכל פינה באצטדיון ניצב הלוגו של סניקרס. וסוף סוף היו שידורים ישירים רבים.
כל הטוב התרחש דווקא על אדמה בה לא משחקים כדורגל, בה השתרבבו הכוכבים הגדולים ביותר. זהו גם היה המונדיאל האחרון בהחלט בו עלו נבחרות מהמקום השלישי בבית שלהם לשמינית הגמר, מה שנתן לשלב הבתים את החריפות שחסרה לו בימים אלה. לכולן יש סיכוי עד לשריקה האחרונה לסיום הבתים. למשל איטליה שדילגה עד הגמר סיימה במקום השלישי בבית שלה, לפעמים צריך קצת מזל. רוסיה שהובסה בצורה מביכה בשני המשחקים הראשונים שלה, מחצה את קמרון 1:6 בעזרת אולג סלנקו וכמעט עלתה לשלב הבא.
המשחקים עצמם
אם אכתוב על המונדיאל בארץ החלומות, כנראה שזה יהיה ספר. אז אתמקד בכמה רגעים מופלאים שתרמו להילה האדירה של המונדיאל. זה מתחיל במשחק הפתיחה. גרמניה נגד בוליביה. המקום, ים המלח. אלופת העולם נגד הנבחרת הדרום אמריקאית החלשה ביותר בטורניר. מלון נחמד עוד בימים שים המלח ייצר מלח. אבל זה לא היה יום רגיל. כשנכנסו למלון, כולם דיברו על רעידות האדמה בארצנו. אלה היו ימים שכמעט בכל יום הרגשנו את הבית רועד. וכך בוליביה ניסתה לעשות. היא לא הייתה רחוקה מלדפוק את גרמניה. אז עוד היינו שונאי גרמניה אמיתיים, המגעילים האלה פשוט ניצחו בצורה הכי מעצבנת שיש. וכיאה להם, עשו זאת גם במשחק הפתיחה. אבל אין מה להתווכח, זה היה משחק נפלא. החזקנו אצבעות לבוליביאנים וירדנו מנוצחים.
לאחר מכן היו כמה משחקים בלילה, כיאה לאמריקאים. הולנד נבחרתי הנפלאה הצליחה לנצח בקושי נבחרות קטנות. במשחק הפתיחה שלה חגגה הודות לנגיחה מצחיקה של גסטון טאומנט בדקה ה-88 נגד סעודיה (בזכות טעות עוד יותר מפדחת של השוער הסעודי). הסעודים היו נפלאים בעיקר הודות לסעיד אל עווירן, שפירק לבדו את בלגיה עם שער סטייל מסי כשעבר ארבעה שחקנים בריצה אדירה מהחצי עד לשער.
אבל יותר חשוב, הייתה נבחרת רומניה. גיאורגי האג'י. פשוט אין מילים לתאר את השחקן השמיימי הזה. ובארה"ב 94' היה בשיא כושרו, שערים בלתי נתפסים. מסוג השערים האלה שאתה תופס את הראש ולא מאמין. פשוט מאוד ככה. אלה היו רגעים שאתה מבין שאתה אוהב כדורגל, פשוט מאוד מאוהב. השער שלו נגד קולומביה בשלב הבתים, נחרט בזיכרון.
בינתיים בצד השני של ארה"ב מארדונה נכנע לסמים, לא לפני שהוא נותן בראש ליוון החלשה. שוודיה מרשימה מול ברזיל המוזרה. הולנד ממשיכה לא לשכנע. ארה"ב עם אלכסי לאלאס מצליחה לעלות לשלב הבא. שלב הבתים באמת היה אדיר. עוד שמות שחייבים להזכיר, אלן סוטר המופלא עם רעמת השיער, לדעתי, השחקן הכי מוכשר של שווייץ אי פעם. רוז'ה מילה אגדה מופלאה כבש שוב. ניגריה של אמוקצ'י, פינדי ג'ורג' ואמוניקה.
ואז התחיל שלב הנוקאאוט. השמינית לא הביא בשורה מיוחדת, מלבד חזרתו של רוברטו באג'יו להרכב איטליה, ללא ספק השחקן בטוב ביותר בטורניר ויסלח לי פאריה רומריו.
רבעי הגמר הגדולים בהיסטוריה
רבע הגמר הפגיש את הולנד וברזיל במשחק ככל הנראה הגדול ביותר שראיתי במונדיאל, או לפחות המחצית הגדולה ביותר. בפתיחת המחצית השנייה הברזילאים עולים ל־0:2. אני טומן את הראש בחול. שוב הולנד הגדולה עם ברגקאמפ ווים יונק משתנקת בזמן הכי חשוב מול היריבה המרה ביותר שלה. בבטו היה הרסני עבורנו, עם ריקוד העריסה. אלא שאי אפשר בלי קצת דרמה, ברגקאמפ צימק ואז ברגע פנומנלי, בזכות קרן מוזרה, דווקא ארון וינטר נוגח פנימה. הרגע היה עוד יותר הזוי מכיוון שמדובר היה באיש שיותר מכל שחקן כדורגל אחר אי פעם פשוט דמה לי כמו אח תאום. היינו קוראים לו בן משפחה.
השער שלו נתן סיבה כפולה ומכופלת להרים ידיים אל על ולהודות לאל ולהוריי היקרים שהביאונו עד הלום. אלא שאז, כשהשמחה עוד זורמת בעורקים, הגיח ברנקו ועקר אותה. אף אחד לא יודע איפה הברנקו הזה היום ומאיפה לכל הרוחות הגיע, אבל הוא היה שם עבור ברזיל ובעט כדור חופשי ממרחק של 50 מטר (ככה זה נראה) היישר לרשת שלנו. הולנד חזרה הביתה, ברזיל המשיכה עד לגביע. ומאז ומתמיד ברזיל הפכה להיות האוייבת הגדולה ביותר שלי (וגם של ההולנדים).
אלא שרבעי הגמר היו הדבר הטוב ביותר במונדיאל הזה. זוכרים את בולגריה? כן, זו של חריסטו סטויצ'קוב (אגב ישראל סחטה מהם תיקו 2:2 במוקדמות). ובכן, החבר'ה האלה קיבלו את גרמניה. אלופת העולם הובילה בביטחה 0:1, אלא שפתאום משום מקום הגיחו הבולגרים, והפדחת המפורסמת של יורדן לצ'קוב סיפקה לכולנו סיבה לזעוק אל השמיים. אלה היו שלוש דקות אלוהיות, בהן בולגריה הפכה את התוצאה והדיחה את גרמניה הזחוחה (שמזכירה במעט מה שקורה לה כעת). בולגריה ניצחה 1:2 בצורה הכי נפלאה שכדורגל יכול לספק.
אבל הרעב נמשך וסיפק לנו עוד משחק לפנתאון. רומניה של האג'י נגד שוודיה המופלאה של ברולין השמנמן, דאלין המוזר וקנט אנדרסון החסון. 2:2 הכי מופלא שיש. עד הדקה ה־78 היה משחק חלש, אלא שאז ברולין כבש ועשה את הצוקהרה שלו. אבל פלורין ראדוצ'יו כבש על סף הסיום את השוויון. בהארכה, רומניה עלתה ליתרון מעוד שער של ראדוצ'ויו. אבל שוב, חמש דקות לסיום, קנט אנדרסון דפק את הגול שהרס לנו את היום, כי ידענו שבפנדלים זה ייגמר רע. השוודים בחצי הגמר, כשהשוער תומאס ראבלי חוגג אחרי עוד הצלת פנדל.
גם ברבע האחרון היה מעניין ואפילו מעט דרמטי. איטליה זרקה את ספרד הלוזרית עם שער של רובי באג'יו בדקה ה־88. האיטלקים כרגיל בטורנירים גדולים לאט לאט התחילו להרגיש יותר ויותר ביטחון אחרי פתיחה איומה, בעיקר בזכות הגנת ברזל – וטוטו סקילצ'י חדש בשם באג'יו.
פיינל פור
חצאי הגמר היו נחמדים, לא יותר. באג'יו עם צמד נוסף, הפעם מול בולגריה, העלה את איטליה לגמר. בצד השני ברזיל ורומאריו עם שער יחיד שלחו את שוודיה להביס את בולגריה במשחק על המקום שלישי. ואז הגיע הגמר. עבורי זה היה גמר מיוחד במינו. אחרי ניתוח להוצאת השקדים, שוכב על מיטת החולים עם הטלוויזיה הקטנטנה שפעם היו מתקינים (למשלמים), בבית החולים קפלן ברחובות, אבל זה היה משחק פשוט איום ונורא. בערך במחצית נרדמתי (ותודה למשככי הכאבים), אלא שהתעוררתי בדיוק בזמן לסיום המשחק.
הברזילאים כמעט כבשו מטעות של השוער האיטלקי פליוקה, שהדף כדור בשלומיאליות, אך למזלו הכדור קיפץ לקורה. השוער נישק את העמוד כאות תודה לאלוהי הכדורגל. 120 דקות הסתיימו ועצבי הברזל נכנסו לתמונה. פ-נ-ד-ל-י-ם! פרנקו בארזי, אלילי ממילאן החמיץ, גם סנטוס מהצד השני. לקראת סיום הבעיטות, דניאלה מאסרו, המאסטרו ממילאן, האיש שביתר לחתיכות את ברצלונה רק חודש קודם לכן בגמר ליגת האלופות, החמיץ הפנדל שלו. דונגה הקשוח כבש. ואז הגיע באג'יו. האיש שלא החמיץ פנדל לעולם (לפחות זה היה המיתוס סביבו)... כולם יודעים איך זה נגמר.
לפנייה לכתב/ת 
