אושר טהור של ילד יהודי במקסיקו 70'
אווירת המונדיאל מחזירה אותי לגיל 9, אז אבי אסף אותי מבית הספר כדי לראות את שחקני נבחרת ישראל בגודל טבעי עושים היסטוריה ומעניקים גאווה עצומה לעם היהודי. הראש יהיה ברוסיה, אבל הלב עדיין במקסיקו
דקה לפני תחילת מונדיאל חדש והראש מביא אותי, עם צביטה ענקית בלב, לגביע העולמי הראשון שאני זוכר במלואו - מקסיקו 1970. ילד בן 9, אוהד מובהק של כדורגל, מקבל הזדמנות לראות את כל הכוכבים בגודל אמיתי. פלה, טוסטאו, פרנץ בקנבאואר, ז'אירזיניו, לאויג'י ריבה, ג'יאני ריברה, בובי מור, גורדון בנקס ועוד רבים וטובים. כל אלה ריגשו לא רק אותי, אלא כל אוהד כדורגל על פני הגלובוס.
אבל עבורי, ילד יהודי עם מודעות עצומה לישראל, ההתרגשות הגדולה ביותר באה באצטדיון קואוטמוק, בעיר פואבלה. זה היה בשעות אחר הצהריים, אז אבא שלי הגיע במיוחד להוציא אותנו מוקדם מבית הספר כדי לנסוע לראות את נבחרת ישראל עושה היסטוריה. מבול מטורף במחצית הראשונה ובסוף הפסד 2:0 מכובד לאורוגוואי החזקה. כן, כבר אז שמעתי את הביטוי "הפסד מכובד", שמלווה אותנו עד היום.
שייע פייגנבוים(צילום: לע"מ)
ביום ראשון של אותו שבוע ההתרגשות עלתה דרגה. נסענו לטולוקה, והבומבונרה המקומית הייתה מלאה באנשים לבושים כחול לבן שמחזיקים דגלוני ישראל. כל מה שיכולת לשמוע היה: "אל אל ישראל". אין לתאר את התחושה. שוודיה עלתה ליתרון בתחילת המחצית השנייה, אבל מהר מאוד הגיע הרגע הגדול שלנו – השער של מוטל'ה שפיגלר, שהרעיד את היציע ויחד איתו את כל הקהילה, שקרוב לוודאי הייתה ברובה מרוכזת באותו בוקר באצטדיון בטולוקה. 1:1 בסיום, ונקודה ראשונה לישראל במונדיאל.
למשחק השלישי בטורניר, מול איטליה, שוב נסענו לטולוקה. אותה איטליה שניצחה בחצי גמר מטורף את גרמניה 3:4 בהארכה, ובסוף נכנעה לברזיל הענקית בקרב על הגביע העולמי. החבורה הישראלית זינקה למגרש ללא רגשי נחיתות, ואחרי קרב אגרסיבי, מלחמה חסרת פשרות וגם קצת עזרה מהשופט הברזילאי – שמרנו על רשת נקייה והצלחנו לגרד מהאיטלקים את הנקודה השנייה והאחרונה שלנו במונדיאלים.
הלב התפוצץ מגאווה. עמדנו חצי שעה אחרי המשחק ולא הפסקנו למחוא כפיים לשחקנים, שכנגד כל הסיכויים השיגו תוצאה מדהימה והרימו את המורל של העם היהודי כולו. הופעתה של ישראל בטורניר, למרות שסיימה אחרונה בבית, הייתה נדירה. שתי נקודות נגד שלוש נבחרות גדולות היו הישג שלא יישכח, ללא ספק.
אז לא דמיינתי שהרגעים האלה ילוו אותי כל החיים. בכל תחילת מונדיאל אני נזכר באותם שלושה משחקים שהעניקו תחושת גאווה עצומה לילד יהודי בן 9.
לפנייה לכתב/ת 
מוטל'ה שפיגלר
צילום: מילנר משה, לע"מ
מומלצים
