הסטטיסטיקה משתקת את היצירתיות במונדיאל
השחקנים היצירתיים חוששים לעשות טעויות כי הם נמצאים תחת מעקב טכנולוגי לאורך כל המשחק והכל נרשם. לכן אנחנו רואים יותר מדי מהלכים זהירים ושבלונים
זה לא סוד שהכדורגל המודרני הוא עולם אחר מהכדורגל של המילניום הקודם, אולם בחמש השנים האחרונות התפתחה בענף דת חדשה – "דת הסטטיסטיקה". כל קבוצה בכל ליגה מפותחת ומקצוענית מחזיקה אנשי וידאו, שלא לדבר על מועדונים גדולים ועשירים שמחזיקים צוותים שלמים שתפקידם לנתח כל מהלך, כל ספרינט, תיקול, מסירה, דריבל, בעיטה, תנועה, יצירת מצבים, איבודים, וכמובן בישולים ושערים.
בהתחלה זה עזר למאמנים לדעת מה בדיוק צריך שיפור, מהי הדרך לשחק בכל סיטואציה, ובאיזו טקטיקה לשחק מול כל יריבה. אבל הבעיה התחילה כשכל ערימות הנתונים האלה חילחלה לשחקנים, וכך בשנים האחרונות שחקן יודע שכל מצמוץ שלו נרשם ומנותח, אפילו באימונים.
נאצ'ו, איסקו ואינייסטה מאוכזבים מההדחה(צילום: רויטרס)
ועכשיו למונדיאל, בנבחרות גרמניה וספרד כל הסגל מגיע ממועדוני הפאר הכי מתקדמים, וגם הכוכבים הכי גדולים יודעים שלכל אחד יש תחליף. משחק אחד לא טוב שלהם והם יורדים לספסל, במיוחד כשכל משחק הוא קריטי ואין מקום לטעויות. לכן כל שחקן שנניח מחזיק כדור בשליש המגרש של היריב, ויש לו שתי אופציות: 1. מסירה מתוחכמת ששוברת קו או הקשתה על שחקנים. 2. מסירה פשוטה לשחקן שלידו או מאחוריו. אין סיבה שיעדיף את התחכום, כי הסיכון במסירה גבוה ויירשם לו איבוד שאם ייגמר במתפרצת מסוכנת או חלילה בשער, הוא יורד אחר כבוד לספסל.
התוצאה של אותו רישום היא שהשחקנים מפחדים לעשות כל פעולה שהיא מתחכמת ומעט מסוכנת, וככה כל הנעת הכדור בחלק ההתקפי הופכת לשבלונית, אנמית וחסרת תעוזה ויצירתיות. שחקנים שכל המאפיין שלהם זה היצירתיות ויכולת דריבל לא עושים שום דבר ממה שהם יודעים מהפחד לאבד ולגרום למתפרצת.
ככה קיבלנו במשחקים של גרמניה וספרד בנאליות מחרידה ומשעממת. שחקנים כמו מולר, קרוס, דרקסלר, ורויס שפורחים בקבוצות, במסירות עומק ובחוכמת משחק, שיחקו לרוחב. שחקן כמו אוזיל, שבמסירה אחת מבטל מערך הגנתי שלם, לא עשה כלום, וכשעשה וטעה – הודח מההרכב.
ובספרד התופעה הייתה יותר נוראית. אינייסטה, נאצ'ו, קוקה ובוסקטס פחדו מאימת הסטטיסטיקה ושיחקו רק לרוחב. פליימקרים מדהימים כמו סילבה ואיסקו לא עשו עשירית ממה שעושים בקבוצות, שלא לדבר על אסנסיו שהשם השני שלו זה דריבל ושבירת קווי הגנה. מול רוסיה הוא רעד מהצל של עצמו. וככה הפחד מהטעויות והאיבודים סירס את כל העליונות שלהם, וקיבלנו מכונות הנעת כדור שכידררו את עצמם לדעת עם מספר אפסי של מסירות עומק חכמות ופעולות אישיות יוצאות דופן – וכל זה בגלל המאמנים שנותנים את ההרגשה לשחקנים שאוי ואבוי אם יטעו ויאבדו.
במקום לתת גב לשחקנים ולהעניק להם קרדיט חופשי לעשות מה שהם יודעים, השחקנים שמעזים נזרקים לספסל, והשחקנים השבלונים שהעיקר שלא טעו ממשיכים בהרכב. הסיבה שבקבוצות זה אחרת כי שם זו ליגה ארוכה, ובמרתון יש מקום לטעויות. השחקנים והמאמנים יודעים ששווה להעיז ולהתחכם, כי לאורך זמן ברור שהם השחקנים שבונים את הקבוצה, ויש להם גב.
מאותה סיבה, הנבחרות הבינוניות שיש להן כמה כוכבים מצליחות הרבה יותר. כי הכוכבים יודעים שגם אם יטעו יש להם קרדיט אינסופי ואין עליהם את האיום של ההדחה מההרכב, לכן הם מעזים יותר ומשחקים בדיוק כמו שהם יודעים הכי טוב – עם דריבלים, בעיטות, מסירות מסוכנות, וכן, גם הרבה איבודים. אבל בסוף שתי מסירות שמגיעות ליעד וזה 0:2. ככה אורוגוואי נהנית ממשחק חופשי של הכוכבים, וכן קרואטיה, בלגיה, ועוד הרבה נבחרות, שהמשותף להן הוא שהשחקנים הגדולים שבונים את המשחק בטוחים במעמדם כמו ברזיל וצרפת.
חוץ מזה שהן מצליחות, חלק פחות חלק יותר, אנו הצופים מקבלים כדורגל מהנה, משוחרר, ומלהיב, ולא הנעת כדור אינסופית לרוחב ואחורה.
לפנייה לכתב/ת 
טוני קרוס
צילום: getty images
מומלצים
