הכדורגל שלנו חייב להתנקות מהקומבינות
אם נסלק את הפוליטיקה מהמגרש, נכניס את החינוך לספורט מגיל צעיר, ניתן הזדמנויות לשכבות החלשות ולמהגרים – אולי גם אנחנו נגיע למונדיאל. עד אז נהנה מהביצועים של נבחרות כמו איסלנד, ונתלונן למה הם כן ואנחנו לא
נדמה כי הכדורגל הישראלי דורך במקום. יתרה מכך, בעוד הכדורגל העולמי מתחזק בביצועיו ובמיוחד הקבוצות הקטנות כפי שאנו עדים במונדיאל הנוכחי, הכדורגל שלנו הולך אחורה ויש לכך יש לא מעט סיבות.
ראשית, ישנן סיבות פוליטיות וכלכליות. אחת המחלות העיקריות של הכדורגל הישראלי היא התערבות הפוליטיקה בענף, או במילה הישראלית - "קומבינות". שחקנים מתקבלים לפי קשריהם ולא לפי כישוריהם, ורוב אלו המגיעים לרמות הניהול הבכירות לא מבינים הרבה בנושא (זה עדיין לא מונע מהם להתנהג ביהירות ולנתב את החלטות הקבוצה או הוועדה לכיוונם).
גם מבחינה סוציו־אקונמית, השחקנים הבכירים בעולם הגיעו מהשכבות החלשות בחברה ומהשכונות הקשות ביותר, בעוד שכאן הכדורגל הפך למשחק של עשירים. גם כאשר ישנן תוכניות לשיפור מצב הספורט או להקמת מועדוני ספורט חדשים – כידוע לכולנו מתחומי החיים האחרים - האינטרסים האישיים באים לידי ביטוי ולא אלו של תושבי הפריפריה.
למעשה, אין התייעצות כלל עם אלו שהתוכנית מיועדת בעבורם, או איך שאני מכנה זאת – "שום דבר עלינו בלעדינו". "בזכות" הפוליטיקה הממסדית שמעיבה על הצלחת הענף, אנשי הפריפריה נשארים מאחור. בישראל חמישה מועדוני כדורגל בלבד מנוהלים בצורה מקצועית, מתוך כמה מאות מועדונים. דוגמה זו ממחישה כיצד מועדוני הכדורגל בארץ אינם מקדמים שחקני בית ממחלקות הנוער שלהם, וכאן טמון שורש הבעיה והוא קידום שחקנים צעירים. כך לא ניתן להגיע לשום תוצאות בעתיד.
ברשויות המקומיות, הפוליטיקה הפנימית נגועה בניגוד אינטרסים ומשתמשים בקבוצות הגדולות לניצול פוליטי על חשבון הקבוצות הקטנות ועל חשבון התושבים; בסופו של דבר מי שנפגע הוא התושב הקטן. היעדר התחרותיות פוגע בילדים, בהוריהם ובכיסהם של התושבים. במקביל להתערבות הפוליטית ולהזנחת המעמדות החלשים בכדורגל, גם חינוך לספורט הוא פקטור חשוב בהצלחת הענף. בעוד שבמדינות אחרות המצב אידיאלי לרוב, כאן קיימת התייחסות מועטת לרמת החינוך של השחקן מהרמה הבסיסית למתקדמת.
כמו כן, ישנם מחקרים רבים המראים כי קיים קשר בין הצלחת השחקן המתלמד במקצוע לבין הצלחתו בחינוך הכללי שלו (אם מדובר בתלמיד בבית הספר או בתיכון). לכן, אם נשים דגש על החינוך האישי של התלמיד, יש סיכוי טוב מאוד שנקבל שחקן מקצועי הרבה יותר. אני מאמין שכל השקעה הומניטרית בהווה, חוסכת הרבה יותר בעתיד. כלומר, כשנשקיע בשחקן ונגדל אזרח טוב מן השורה, נחסוך בהוצאות מיותרות מבחינת רווחה, פשיעה, ונדאליזם, וכו'.
נקודה נוספת הקשורה לחינוך לכדורגל היא השפעה אדירה שיש למאמן ולאנשי הצוות בעיצוב התנהגותו של השחקן. מאמן טוב יכול להביא את השחקן לממש את הפוטנציאל המירבי שלו ולתעל אותו למקומות טובים.
אז איך כן אפשר לשפר את איכות הכדורגל כאן, אתם שואלים? ובכן, אפשר להתחיל בהפסקת החיפוש אחר אינסוף תירוצים וסיבות לא רלוונטיות, ולעבור לראות איך אפשר להשתפר ולקבל ביקורת בונה. פתרון נוסף הוא חינוך וקבלת המהגרים בארצנו, או העולים החדשים, וחינוכם לספורט – כך נפתרת גם בעיה חברתית קשה וגם תרבותית. ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך ברחבי העולם, כאשר קבוצותיהן המצליחות של מדינות גדולות מורכבות לרוב ממהגרים: צרפת, בלגיה, מקסיקו וכו'.
כמו כן, צריך להבין שגודל ואמצעים כלכליים לא בהכרח מתבטאים בכדורגל איכותי יותר. ההיפך הוא הנכון. דווקא במונדיאל זה, ובכלל, אנחנו רואים כי קבוצות רבות ממדינות קטנות מתקילות את יריבותיהן הגדולות. לדוגמה: איסלנד, עם אוכלוסייה המונה כ־350,000 איש ולקבוצתה הצלחה מסחררת. קרואטיה – 4 מיליון. ערב הסעודית, מרוקו ואיראן אמנם לא קטנות, אך אין להן משאבים ומתקנים רבים. פנמה עם הופעה ראשונה והיסטורית, בעוד שהיא מונה רק כ-4 מיליון תושבים, ועוד.
אם נסלק את הפוליטיקה המסובכת מן הכדורגל, נכניס את החינוך לספורט מגיל צעיר, ניתן הזדמנויות לשכבות החלשות ולמהגרים להשתלב – ייתכן ויבוא יום וגם ישראל תגיע לאותו אירוע נכסף. עד אז, נשב ונצפה במשחקים של מדינות אחרות שהשכילו לקדם את הכדורגל מהמקומות הנכונים.
הכותב הוא יו"ר ומאמן מכבי אשקלון
לפנייה לכתב/ת 
