הם כבר לא נוער שוליים
אומרים שאין לכדורסל הישראלי עתיד. שהילדים שגדלים היום לא יכולים לשחק ביורוליג, שאין להם רגליים בהגנה, קליעה או אתלטיות. אחרי שנבחרת ישראל עלתה פעמיים ברציפות לגמר אליפות אירופה מתחת לגיל 20, כל התירוצים של קבוצות הכדורסל נגמרו
אתחיל בווידוי: אני סאקר של כדורסל ישראלי. לכדורסל ישראלי יש אופי מאוד ספציפי - הוא לא יפה, הוא לא מבריק, הוא תמיד גורם לך להרגיש שיש איזשהו חיסרון, בהגנה או בהתקפה. שתמיד אפשר להפסיד. אבל גם תמיד אפשר לנצח.
אני כבר לא רואה כדורסל ישראלי בשנים האחרונות. לא בגלל שאני לא הולך למשחקי יורוליג/יורוקאפ של קבוצות ישראליות, של מכבי, או צופה בליגת העל או גביע המדינה, אלא בגלל שהאופי הישראלי נעלם מהקבוצות. הן משחקות כמו שהמאמן רוצה, אבל עם שחקנים זרים. הם אלו שקולעים, מוסרים, רצים ושומרים. ואיפשהו, אני בטוח שהרבה מאוד אוהדי כדורסל בישראל הרגישו שהקבוצות איבדו, במידת מה, את ה"ישראליות" שלהן. את התשוקה שמגיעה עם החשש שלך, בתור אוהד, שהשחקנים ירצו יותר מדי וזה יגרום להם לפשל. את השמחה הצרופה מכל עצירה בהגנה או קליעה בהתקפה.
שלא תבינו לא נכון - אני לא נגד שחקנים זרים בכדורסל, אבל אני כן נגד שחקנים זרים שהם "טובים מספיק", במקום מתן מקום לשחקנים ישראליים. תמיד כשאני מעלה את הנקודה הזו בשיחות עם חברים, התשובה שאני מקבל היא די דומה: "הכדורסלן הישראלי לא מספיק טוב. מה, לא נראה לך שהיו נותנים לו לשחק אם הוא היה מספיק טוב? הוא לא יכול לשמור, אין לו רגליים. פעם היינו טובים בקליעה, אבל גם קליעה אין היום. אנחנו אף פעם לא היינו אתלטים, והמצב לא שונה גם היום. אני מעדיף לראות זרים אם זה אומר כדורסל טוב יותר".
התירוץ הזה הולך ונשחק ככל שהכדורסל הישראלי מגיע להישגים גבוהים יותר ויותר בזירת הנבחרות, כאשר שנתיים ברצף הגיעה ישראל לגמר אליפות אירופה עד גיל 20. זהו הישג השיא של נבחרת העתודה של ישראל בזירה הבינלאומית (עשתה זאת גם ב- 200 וב-2004), והיד עוד נטויה: מחר במשחק הגמר היא תוכל להיות נבחרת העתודה המוצלחת של ישראל בכל הזמנים.
הנבחרת מורכבת משחקנים לא מושלמים, שמשלימים אחד את השני ומספרים את סיפורו של הכדורסל הישראלי - גיל בני, גארד נמוך שעם הרבה לב מתאבד על כל ריבאונד ומשחק באופן אגרסיבי; מייקל בריסקר, בנו של מארק בריסקר, אחד מהמתאזרחים האגדיים בכדורסל הישראלי, יוצא מצילו של האבא עם אותם הכלים בדיוק - חדירה יעילה וקליעה מבחוץ; יובל זוסמן, סופג קצת לחות לאחר שיובש רבות על הספסל של מכבי תל אביב בעונה החולפת ומספק מה שצריך, כשצריך - הגנה, מנהיגות, ניהול משחק וקליעה; דני אבדיה, רק בן 17, מסמל את ההבטחה של הכדורסל הישראלי המודרני - שחקן עם הגודל, האתלטיות, היכולות הטכניות וראיית המשחק, שאם יעבוד קשה יוכל להצטרף לעמרי כספי יום אחד מעבר לאוקיינוס.
שאר השחקנים, אף שלא ציינתי אותם בשם, ראויים גם הם להערכה והערצה - הם מתאמנים קשה כל יום, מנסים להצליח כנגד כל הסיכויים. נגד קבוצות שלא מאמינות בהם ושולחות אותם לליגות נמוכות. נגד תקציבים ברצפה ומשכורות שבקושי אפשר להתקיים מהן בתחילת הקריירה. נגד החולי בכל הגילים והשלבים בישראל, של הצורך לנצח בכל הזדמנות מבלי להקדיש קצת זמן לפיתוח אישי. נגד כל אלו הם מתמודדים. ובהצלחה.
היו לנו כמה שנים קשות בכדורסל. ירדנו דרג באירופה, השגנו תוצאות רעות ויש שסתמו את הגולל על הצלחות בעתיד. עכשיו נגמרו התירוצים. לישראל יש דור שחקנים מוכשר, מלא אש ורצון להוכיח את עצמו. תנו להם את הבמה, ותפסיקו להביא עוד זרים בשקל תשעים.
ומסר אחד אחרון - בהצלחה לכם היום, נבחרת ישראל. גם אם לא תנצחו, אתם כבר האלופים של כולנו.
לפנייה לכתב/ת 
