מאסטר הדברים הקטנים / טור
אנשי כדורסל נוהגים לומר שיותם הלפרין צריך היה להגיע רחוק יותר, למרות סל התארים המרשים. האמת היא שהם מחמיצים את המהות האמיתית שלו: מוח כדורסל מבריק שהפך כל שחקן לידו לטוב יותר וכל חבורה אותה הנהיג לקבוצה
מאז הודעת הפרישה של יותם הלפרין, לצד שבחים רבים על אישיותו האצילית, שמעתי מכמה וכמה אנשים שאוהבים ומבינים כדורסל משפט חוזר: "עם הנתונים שלו הוא היה צריך להגיע ליותר".
כשתמהתי באותן שיחות איך בדיוק יותר, כשסל התארים של הלפרין עמוס לעייפה, ענו לי: "הוא היה צריך להיות הקטש הבא, ובמקום זה הוא היה שחקן אפרורי".
קטש היה שחקן אחד-על-אחד עילאי, סקורר, כוכב, יצרן נקודות מרכזי, שראה קודם כל את הסל. זה לא שהוא היה אגואיסט, אבל זה היה התפקיד שנתנו לו על המגרש. שפר היה המארגן, המנהל, קטש היה המוציא לפועל המושלם.
להלפרין, כבר בגיל 16 (אני יודע כי שידרתי אותו אז כששיחק בתיכון מטרווסט ברעננה), הייתה אפשרות להיות שחקן שיתמקד בהשגת נקודות. הייתה לו תמיד קליעה מעולה מבחוץ, חדירה סבירה עם יכולת לסיים מחצי מרחק – והוא עשה את זה טוב, אם כי לא היה מספיק מהיר ואתלטי כדי לסיים בקרש-סל כמו קטש. הבחירה הכי קלה עבורו הייתה לקחת 25 זריקות ממרחק, לקלוע ב-35 אחוז, לסיים כל משחק כקלעי הבולט של הקבוצה ולקבל הרבה יותר מחמאות מאלה שקיבל לאורך הקריירה.
אלא שהמחיר עלול היה להיות כבד. הוא היה יכול להיות כוכב בקבוצות קטנות, לשבור שיאי קליעה, אבל הוא לא היה מגיע לכמות התארים הנוכחית ולא היה הופך לשחקן לגיטימי באירופה ולסמל בשני המועדונים הגדולים במדינה.
למזלו, "אישיות כדורסל" שלו הייתה שונה מהרגיל. כמעט כל פעולה שלו במגרש הייתה הטובה ביותר עבור הקבוצה באותה סיטואציה. גם כשזרק שלשה, זה היה בסוף שעון, או במטרה לפתוח את ההגנה ולשחרר את שחקני הפנים. הוא אף פעם לא חשב על עצמו. תמיד חיפש מהלכים שיהפכו את חבריו ליעילים יותר ופוריים יותר. זה הפך אותו לשחקן אפור יותר, כזה שלפעמים יזרוק רק חמש זריקות במשחק והמאמן יוריד אותו בקלות יתרה מדי לספסל. אבל זה גם הפך אותו לשחקן שיודע להשלים כל אחד ששיחק לידו, לחפות על כל חולשה של הגארד לצידו, השחקן המשלים המושלם.
זה ראוי להערצה. זו לא חוכמה להיות שחקן אפור כשאתה לא יכול לעשות סל. זו גדולה לעשות את זה כשאתה שחקן שיכול לייצר נקודות בקלות, ועדיין מוותר על הכדור למען האחרים, למען טובת הכלל. תחשבו על כל מהלכי הפיק אנד רול עם ליאור אליהו. תיאורטית, אחרי כל חסימה של ליאור, הלפרין יכול היה לזרוק שלשה. רובן גם היו נכנסות. אבל יותם מסר פנימה פעם אחר פעם. כל פעם בזווית קצת אחרת. כל פעם זה הסתיים בקליעה קלה שגורמת ליריב להרגיש חסר אונים.
להפועל ירושלים של השנים האחרונות היו הרבה רגעים יפים. אבל היו לה גם דקות ארוכות של כדורסל אנוכי ומטומטם. כל זה היה נעלם כשיותם היה במגרש. פתאום הכדור זז במהירות, פתאום כולם נגעו בו. במקום מהלכי בידוד משמימים וארוכים הייתה תנועה הרמונית נהדרת והפועל נראתה כמו קבוצת כדורסל. יותם היה זה שניצח על התזמורת הזאת, לא ג'רלס, לא דייסון, רק הוא.
נכון, גם ליוגב אוחיון יש סגנון משחק של נותן שירותים, אחד שכולם אוהבים לידם כי הוא משחרר כדור מהר ונותן להם לפרוח. אלא שהקליעה שלו לא מאיימת, ולכן השומר שלו יכול לעזור בשמירה
על אחרים. את הלפרין לא יכולת לעזוב לבד אף פעם. זה חלק ממה שהפך את מי שסביבו לטובים יותר על בסיס קבוע.
כדורסל זה משחק קבוצתי. צוות. תהליכים. לא תמיד קל להגיד מה גרם למה. לכן, הסטטיסטיקה הכי חשובה היא איך נראית קבוצה כשאדם מסוים במגרש, ואיך היא נראית בלעדיו. נדב הנפלד המציא את זה. סטטיסטיקה אישית עלובה, אבל התפוררות של הקבוצה כשהוא על הספסל. גם קוז'יקרו היה כזה. לעולם לא קיבל קרדיט, אבל כל קבוצה שאליה הגיעה השתדרגה בעשר רמות. תבדקו לאן הגיעה מכבי חיפה לפניו ואחריו ותבינו. האם זה בגלל ההגנה? האישיות? הביטחון? הגודל? כל התשובות החלקיות של מה זה ווינר לא מעניינות. רק השורה התחתונה: יש שחקנים שמשפרים את הקבוצות שלהם, גם אם זה בלי שנבין איך בדיוק.
כזה היה גם הלפרין. האיש שעשה את כל הפעולות הנכונות. שכל גדול, אגו קטן. מלך קבלת ההחלטות. אלוהי הדברים הקטנים, שחקן שיותיר אחריו חלל גדול.
לפנייה לכתב/ת 
