יותם הלפרין מסכם קריירה: "הייתי רוצה להיות יותר ערס"
החלומות שהתגשמו, אלה שהתנפצו – ויחסי האהבה-שנאה עם הכדורסל הישראלי. הגארד שפרש פותח את הלב: "אם מישהו חושב שהייתי צריך להיות שחקן כמו קטש או גורדון, אז לא – זה לא סגנון המשחק שלי, לא האופי שלי, אבל כן עשיתי את הכי טוב שיכולתי״
"פעם מישהו אמר לי שהוא היה רוצה להיות בהלוויה של עצמו כי תמיד מדברים עליו דברים טובים. מבחינתי זה סוג של הלוויה". כך מתאר יותם הלפרין את הפרידה מהפרקט בגיל 34 אחרי שהשיג כמעט הכל.
שני גביעי יורוליג, שבע אליפויות וארבעה גביעים בישראל, דאבל בסלובניה וגביע ביוון – זה הרזומה המרשים שהוא משאיר מאחוריו. אבל הלפרין לא הולך לשום מקום, הכדורסל ימשיך להיות חלק ממנו, וכך גם הפועל ירושלים. ההבדל היחיד הוא שאת מדי הקבוצה תחליף חליפה מחויטת לקראת כניסתו לתפקיד הספורט דירקטור.
מגיל צעיר מאוד ניבאו לגארד עתיד מזהיר, לא רק בגלל הכישרון, אלא בעיקר בזכות האינטליגנציה, השקט על המגרש והעובדה שהפך את השחקנים סביבו לטובים יותר. מובן שהיו עליות וירידות, אבל בסך הכל יותם מסכם קריירה שכל ילד חולם עליה. הוא עבר בשני המועדונים הגדולים בארץ, מכבי ת"א והפועל ירושלים, וחווה גם תקופה מוצלחת בקבוצות בכירות באירופה, ביניהן אולימפיה לובליאנה ואולימפיאקוס.
תיקח אותי לנקודה שבה הבנת שאתה פורש.
"זה משהו שהתבשל, החלטה כזאת לא נופלת פתאום. הבנתי את הסיטואציה בירושלים, שכמובן הייתה העדיפות הראשונה שלי אם הייתי ממשיך לשחק. הבנתי שזה לא יהיה נכון עבור שני הצדדים שאמשיך כשחקן. גם מבחינה גופנית ידעתי שיהיה לי קשה לעמוד במעמסה של עוד עונה שלמה".
הייתה לך אפשרות לחתום במכבי אשדוד שמשלא משחקת באירופה.
"אשדוד החייתה בי את הרצון לשחק עוד עונה, אבל אחרי התייעצות עם רופאים הבנתי שאני לא אוכל לתת מה שנתתי. בגלל הפציעות נאלצתי להגיד מספיק".
לא הוגדרה לך עונת פרישה.
"אני לא רואה משהו דרמטי בעונת פרישה. הדרך שעשיתי והאופן שבו פרשתי היו מאוד הגיוניים. קיבלתי הרבה פרגון, גם מאנשים שהיו פחות לטובתי בקריירה. אנשים הרעיפו עליי מחמאות כאלה שאמרתי לעצמי איפה זה היה הרבה שנים אחורה? לא שיש לי טענות כלפי התקשורת, מאז שהייתי צעיר היא תמיד דחפה אותי. יש הרבה רגעים פחות טובים, אבל זה חלק מהקריירה".
מה הכי יחסר לך?
"אף אחד לא יבין מה זה לעמוד על מגרש ולהיות חלק ממשחק. הייתי שחקן מאוד מרכזי בשנים האחרונות, זה בטוח יחסר לי, אבל אנסה למלא את עצמי בדברים אחרים. בגלל זה גם לקחתי את התפקיד החדש".
ספר עליו.
"אני יכול להיות יד ימינו של עודד קטש בצד המקצועי ויד ימינו של מנהל מחלקת הנוער – לפי הצרכים של המועדון. אשלב הכל עם קהילה, ספונסרים. אתרום איפה שאני יכול".
זה תפקיד שמתאים לך?
"אני חושב שכן. כשחקן הייתי חצי ספורט דירקטור. דיברתי עם המאמנים ב-12 בלילה. אני מניח שעכשיו זה יהיה יותר משמעותי".
חצי גמר הפיינל-פור בעונה שעברה. אתה עומד מאחורי הספסל, מתמתח, מחכה שהמאמן יעלה אותך וזה לא קורה. עכשיו אתה צריך לעבוד לצד קטש. איך שמים את האירוע הזה בצד?
"אני מנסה להפריד. אם אלך עם רגשות כעס על כל הקריירה, כנראה לא אדבר עם הרבה אנשים. אני מאוד מכבד את עודד, הוא קיבל החלטה מסוימת לעלות עם יוגב אוחיון. אם זה היה מנצח את המשחק אז הוא היה יוצא גדול. בסופו של יום צריך לחיות עם המאמן. כספורטאי, ברור שרציתי לעלות לשחק, בטח במעמד הזה, אבל זה לא שהלכתי הביתה וכעסתי עליו. הייתי מאוכזב, אך כיבדתי את המאמן כמו שעשיתי כל הקריירה שלי".
מה היית מתקן בכדורסל הישראלי?
"בגיל 21 בסלובניה לא הבנתי מה המשמעויות של איך נוצר שחקן כדורסל. עולם הכדורסל שם הכריח, במובן החיובי, שחקנים בני 18-15 להתחייב למקצוע עד הסוף. תרבות הספורט בארץ לא נותנת את האפשרות הזאת. ברגע שבו המדינה תחליט לייצר ספורטאים ברמה גבוהה, זה יקרה. היום זה לא קורה".
לפני עשור היו איתך טל בורשטיין, ליאור אליהו ואחרים שהצליחו לקבל חוזים מפוארים באירופה. היום אין כאלה.
"באמת לא יצאו פה בדורות האחרונים שחקנים מובילים באירופה. בעשור האחרון דווקא עשינו דברים יפים בעתודה, אבל משהו לא טוב קורה אחרי זה. לי ברור למה זה מתפקשש. לדוגמה, אם שחקן המסומן ככישרון מגיע ללובליאנה - המועדון הולך איתו בכל סיטואציה אפשרית והוא לא מחויב לתוצאות. פה יש רעב מאוד גדול להביא תוצאות מיידיות. כדי ששחקנים יתפתחו הם צריכים להיות על המגרש".
היום שחקנים מסתכלים על דקות משחק מובטחות, חוזה גדול.
"בכל מקום אחר באירופה אצל השחקנים הצעירים אלה שיקולים שכלל לא עולים. שם מכוונים את השחקנים לכך שדקות אתה תקבל רק בזכות העובדה שאתה מספיק טוב. היתרון הגדול בלשחק באירופה זה שאפשר להתנתק מדברים שמפריעים בארץ כמו סוכנים, הורים ומאמנים שלא תמיד תורמים. כשאתה שואל בארץ עשרה אנשים מה דעתם, אתה מקבל 12 דעות, וככה אי־אפשר להתקדם ולמקסם את הקריירה".
אתה רואה כאן דור עתיד?
"יש שחקנים כמו זוסמן ואבדיה, אבל הם יצטרכו לקבל את ההחלטות הנכונות כדי לעשות את המעבר. אני מאז ומעולם לא אהבתי שמבטיחים לי דברים. כשהייתי צעיר עניין הדקות בכלל לא היה פקטור, וגם לא היה עם מי לדבר בנושא. ברגע שבו שחקן מגיע למקום שהוא יודע שמובטחות לו דקות בגלל שמישהו דחף אותו לשם, אם זה האבא או הסוכן, אני רואה בזה התחלה לא נכונה. הוא צריך לשים את עצמו במקום שבו הוא יקבל את הדקות בגלל שהוא טוב".
כמו במקרה שלך.
"בגיל 20 החלטתי לנסוע לבד לסלובניה. פחדתי, אבל ידעתי שאני שם את עצמי במקום שבו אני יכול להיות מספיק טוב כדי להתקדם. בסופו של דבר הלכתי למקום שבו הייתי מדורג ראשון ביורוליג בדקות משחק. זאת השנה שנתנה לי את הפוש הראשוני".
יש משהו שהיית עושה אחרת?
"כשנבחרתי בדראפט (53 על ידי סיאטל ב-2006) הייתה לי האופציה להשתתף במחנה אימון של שבועיים, אבל אחרי שיחה עם נבן ספאחיה החלטתי לחתום במכבי. ה-NBA היה החלום שלי, לא אשקר, אבל אני לא סוג שחקן שמתאים לשם. אני לא סופר אתלט, ובעמדה שלי אני לא מספיק מהיר כדי לשמור על השחקן שמולי. החלום הזה נגמר די מהר".
מה אתה חושב על תוכנית הפיצול של מכבי ת״א, שלא יצאה לפועל?
"אני לא יודע מה היו המטרות. העובדה שהם ירדו מהרעיון תעשה רק טוב לכדורסל הישראלי. ברגע שבו מכבי לא תבנה את הקבוצה הכי חזקה שלה, האתגר לנצח אותה יירד".
מה הרגע הכי גדול בקריירה שלך?
"האליפות הראשונה עם ירושלים, זה רגע שאספר עליו לנכדים. אני לא אוהב לדבר על זה, אבל היו לי הרבה תארים אישיים. דווקא העונה במכבי ת"א, שבה האוהדים שרקו לי בוז, הייתה הטובה ביותר שלי מבחינה אישית. כמה ישראלים נבחרו לחמישייה השנייה של היורוליג?".
במסיבת העיתונאים האחרונה סיפרת על השיחה הראשונה עם גיא הראל, כשחשבת שהוא "משוגע" כשהציע לך להצטרף לירושלים.
"באותה תקופה ירושלים לא הייתה על הפרק, אבל בסוף מכבי לא רצתה אותי. החתימה בירושלים הייתה מאוד מהירה. כמי שגדל צהוב, זה לא היה פשוט לעבור ליריבה הגדולה. לא הייתי חולם שאשחק שם. ביום הראשון שירדתי במדרגות של מלחה הייתי בסוג של סרט, אבל זה נעלם מהר".
אז אתה אומר תודה למכבי?
"אי אפשר לדעת מה היה קורה אם מכבי הייתה רוצה אותי. אולי דברים היו נראים אחרת, אבל אני אומר תודה לירושלים שלקחה אותי, לא למכבי".
איך היית מגדיר את עצמך כשחקן?
"הייתי רוצה להיות יותר ערס. אני יותר רול פלייר מאשר שחקן שלוקח את הקבוצה על הגב. מהיום הראשון הייתי צריך לקחת קבוצות על הגב, לא משנה איפה הייתי. זו הייתה הציפייה ממני, אבל היא לא הייתה נכונה. אני מאוד מתאים את עצמי לסיטואציה. בסנט פטרסבורג הייתי שחקן מוביל, מקבל את ההחלטות האחרונות".
איפה זה השתנה?
"באולימפיאקוס. כשאתה משחק יחד ונגד שחקנים בסדר גודל כזה אתה לא שחקן מטרה. בבאיירן מינכן הגעתי כשחקן מוביל ולא הצלחתי לעשות את זה מספיק טוב".
לסיכום, יותם הלפרין עשה את הכי טוב שהוא יכול?
"אם מישהו חושב שהייתי צריך להיות שחקן כמו קטש או גורדון, אז לא. זה לא סגנון המשחק שלי, לא האופי שלי, אבל כן עשיתי את הכי טוב שיכולתי".
לפנייה לכתב/ת 
