כבר לא מיוחד: מוריניו מאבד את זה
המאמן הפורטוגלי תמיד היה שחצן, אבל בשנים האחרונות הוא מסתכסך עם כל העולם ונוהג לזרוק את האשמה על השחקנים שלו. אפילו חוש ההומור שלו הולך ונעלם. האם מאמן מנצ'סטר יונייטד איבד את החשק לאמן?
"בבקשה אל תקראו לי שחצן, מה שאני אומר נכון. אני אלוף אירופה, ואני באמת חושב שאני לא אחד מהרגילים. אני מיוחד". את המילים האלה אמר ז'וזה מוריניו, כחודש לאחר שהגיע לצ'לסי ב־2004. כמה ימים לפני שחתם במועדון הלונדוני, הוא זכה עם פורטו בליגת האלופות, הישג חסר תקדים בהתחשב שפורטו לא קבוצה גדולה, ומאז, לא ממש התקרבו להישג זה שוב.
מאותה מסיבת עיתונאים, הכינוי דבק. ובשנים הראשונות עוד היה ניתן לטעון שהוא גם נכון. אבל בשנים האחרונות, כשמסתכלים על הקריירה של מוריניו רואים דפוס התנהגותי, אישיותי ופסיכולוגי חוזר. בראיון לעיתון הבריטי "סאן", הפסיכולוג קווין ג'ורג' הסביר את המנטליות של מוריניו במסיבות עיתונאים בעבר. "הוא היה שחצן, אבל כולם אהבו אותו. הייתה לו אישיות כובשת. כאשר קבוצתו הייתה מפסידה, הוא היה מסיט את תשומת הלב מההפסד ומהשחקנים ומדבר על כך שהוא המיוחד, ועל העבר המצליח שלו". בדרך זו הוא היה גורם לתקשורת לצטט משפטים שבכלל לא היו קשורים לתוצאות קבוצתו על המגרש.
מוריניו אז היה רענן. שיערו היה שחור, הוא היה טרי מהזכייה עם פורטו וההצלחות עם צ'לסי ולרוב כל מסיבת עיתונאים או ראיון איתו הסתיימו בקריצה או חיוך. למעשה, בפן האישי, מוריניו הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהתחלתי לשחק פוטבול מנג'ר (2007 האגדי). כיום, וזה בולט בעיקר בתקופתו במנצ'סטר יונייטד, מוריניו לא מסיט תשומת לב מהשחקנים, אלא מסיט אשמה מעצמו. רק החודש, לאחר ההפסד לטוטנהאם, הוא יצא ממסיבת עיתונאים בעצבים, צועק לכל עבר על הכבוד שמגיע לו.
על מנת שתבינו קצת את השינוי שעבר הפורטוגלי, הנה כמה ציטוטים שלו ממסיבות עיתונאים בשנים האחרונות: "לשחקנים היה חסר אישיות ותשוקה לשחק היום", "נולד לו (מרסיאל) ילד. כל הכבוד לו והילד בריא תודה לאל, אבל הוא היה צריך להיות פה ולשחק ולא להיות שם (בלידת בנו)", "שחקנים צעירים היום הם פרחחים ולא בוגרים. זה מקשה על העבודה שלי", "מאטיץ' היה היום אי של אישיות בתוך ים של שחקנים חסרי אישיות". כל הציטוטים האלה יכולים לתת מושג קטן למערכות היחסים הלא פשוטות, בלשון המעטה, של מוריניו עם שחקני קבוצותיו בכלל ועם הכוכבים של קבוצתו בפרט.
בראש ובראשונה בקטגוריית "כוכבים שמוריניו לא הסתדר איתם" יעמוד כמובן איקר קסיאס. כשמוריניו הגיע לריאל מדריד ב2010, קסיאס היה אגדה מדרידאית. עבר את כל שכבות הגיל בבלאנקוס, עלה לבוגרים ובאופן מעשי היה שוער בריאל מדריד במשך 25 שנים. בשנה הראשונה הצמד עוד הסתדר, האליפות חזרה למדריד והיה נראה כאילו סיפור מהאגדות מתבשל לו בברנבאו, אבל בעקבות ברית בין צ'אבי לקסיאס בקיץ 2011, שנועדה להרגיע את הרוחות בין צדדי הקלאסיקו, לטובת הנבחרת והיורו הקרב ובא, מוריניו התהפך. קסיאס נהפך בעיניו לבוגד בקבוצתו ובדרך ה"אנחנו נגד העולם" שמוריניו מנסה להשריש בכל מועדון אליו הוא מגיע.
משם מערכת היחסים התדרדרה עד שב־2013 דייגו לופס, שוער טרי שהגיע מסביליה, קיבל את אפודת השוער הראשון, לאחר שכלל הכישלונות של מדריד הופלו על קסיאס על ידי מוריניו. אמנם עזיבתו הרשמית קרתה בגלל סכסוכים עם פלורנטינו פרס, אבל לפי השוער הספרדי "העזיבה שלי היא הירושה שמוריניו השאיר במדריד".
מכהונתו השנייה בצ'לסי יש שלל דוגמאות. בשנתיים לפני חזרתו של מוריניו למועדון, חואן מאטה נבחר פעמיים לשחקן העונה של צ'לסי. הוא היה נחשב לאחד מהשחקנים החזקים בסגל אז, ויכולתו עם הכדור סיפקה לו 18 שערים ו־13 בישולים. אבל מוריניו לא ראה את מה שכל העולם ראה ומכר את מאטה לאחר שטען שהוא "לא עובד מספיק קשה ולא מסתגל לצורת המשחק שלי". מאטה נחשב לאחד השחקנים היותר מקצועיים בעולם הכדורגל והוא בין השחקנים האחרונים שאפשר להגיד עליהם שהם לא עובדים מספיק קשה. כיום מאטה ביונייטד תחת מוריניו, והוא אמנם משחק מדי פעם, אבל לא בעמדה מספר עשר, בה הוא הצטיין במדי צ'לסי.
דוגמה נוספת מתקופתו בצ'לסי, ואולי אחת הבולטות, משום שהוא גם אחד הפספוסים הגדולים ביותר של מוריניו, הוא קווין דה בריינה. למי שלא יודע, בין 2012 ל־2014 דה בריינה היה שחקן צ'לסי. כמות ההופעות שלו במועדון בתקופה זו? שלוש. תחת מוריניו הוא הושאל לורדר ברמן ולאחר מכן נמכר לוולפסבורג, כאשר הפורטוגלי חזר וטען במסיבות עיתונאים: "התקשורת כל הזמן מדברת עליו ואני לא מבין למה. לא אהבתי את איך שהוא שיחק ולא אהבתי את איך שהוא התאמן". גם ההשאלה המוצלחת בברמן לא הספיקה למוריניו כדי לתת לדה בריינה דקות משחק וכיום דה בריינה נחשב לאחד הקשרים היותר יצירתיים ומוכשרים בעולם, תחת פפ גווארדיולה (היריב המושבע של מוריניו). ישנם עוד מגוון שחקנים שלא קיבלו צ'אנס אצל הפורטוגלי והפכו לטובים בעולם. בין היתר רומלו לוקאקו, מוחמד סלאח, דוד לואיז, פיליפה לואיז (כולם מתקופתו בצ'לסי), לאונרדו בונוצ'י (מתקופתו באינטר) ועוד.
קללת העונה שלישית
בסקירה זריזה בהיסטוריית האימון של מוריניו, ניתן יהיה לראות שבכל קבוצה בה אימן, הוא לא נשאר יותר משלוש שנים. העובדה הזו גרמה לאנשי תקשורת רבים לדון על "קללת העונה השלישית של מוריניו". קללה זו, מדברת על הדרך המופלאה בה מוריניו מוצא דרך תמיד לפשל בעונתו השלישית במועדון, על המגרש ומחוצה לו, זאת לאחר עונה שנייה שעל פי רוב, הייתה נחשבת למוצלחת:
את כהונתו הראשונה בצ'לסי הוא התחיל עם שתי אליפויות, גביע ליגה ומגן הקהילה. שתי העונות הראשונות שלו במועדון הם מה שביסס את מעמדו כאחד המאמנים הטובים בעולם. אבל כבר בתחילת העונה השלישית נפתחה הרשימה של אנשים איתם מוריניו הסתכסך במהלך הקריירה שלו. לרשימה נכנס הבעלים של צ'לסי רומן אברמוביץ', בעקבות החתמתו של אנדריי שבצ'נקו, החתמה שמוריניו לא רצה שתקרה. הסכסוך עם הבעלים ועונה חלשה בהשוואה לקודמותיה (מקום שני בליגה, הדחה בחצי גמר ליגת האלופות וזכייה בגביע), ראו את הפורטוגלי עוזב את הבלוז קצת אחרי תחילת עונתו הרביעית במועדון.
בעונתו השנייה בריאל מדריד, הוא זכה באליפות על חשבונה של ברצלונה האגדית של גווארדיולה, בפער של 9 נקודות, עם 100 נקודות מהעונה (נתון בו הוא משוויץ עד היום). באותו קיץ הוחתם לארבע שנים והיה נראה שהוא מצא את מקומו, אך עונה לאחר מכן הפסיד את האליפות לברצלונה בפער של 15 נקודות, הפסיד בחצי גמר ליגת האלופות לדורטמונד והפסיד את הגביע הספרדי לאתלטיקו, כשבדרך הוא הצליח להיכנס לסכסוכים עם ראמוס, פפה, קסיאס, רונאלדו ונשיא המועדון פלורנטינו פרס. זמן קצר לאחר העונה, אותה הגדיר כגרועה בקריירה שלו, הוא עזב את המועדון בהחלטה הדדית עם ההנהלה.
את עונתו השנייה בצ'לסי (בכהונתו השנייה) הוא סיים עם דאבל, אליפות וגביע. באותו קיץ הוא שוב חתם על חוזה ארבע עונתי וכבר היו שאמרו שהוא חזר למקומו הטבעי, אבל את עונתו השלישית במועדון הוא אפילו לא סיים. הוא פוטר בדצמבר והשאיר את צ'לסי במצב קטסטרופלי. מקום 16 בטבלה האנגלית והדחה מוקדמת מליגת האלופות, הגביע האנגלי וגביע הליגה. כמובן שלאורך כל חצי העונה הזו הוא האשים את השופטים בכך שלא היו אובייקטיבים בשיפוט שלהם כלפי צ'לסי, את השחקנים שלו על כך שלא הראו מספיק יכולת ודאג להזכיר שהוא המאמן שלקח את ליגת האלופות עם פורטו ואינטר, את האליפות עם כמעט כל קבוצה בה היה ושהוא אחד המאמנים המצליחים בהיסטוריה.
וכעת, הוא נמצא בתחילת עונתו השלישית במנצ'סטר יונייטד. את העונה שעברה סיים במקום השני בפרמייר־ליג, הפסיד בגמר הגביע לצ'לסי, ועף בשמינית גמר ליגת האלופות מול סביליה (עונה לפני כן זכה בליגה האירופית). את כל זה ניתן לתרגם לעונה מוצלחת באופן יחסי, לתקופות המזוויעות של יונייטד מאז פרישתו של סר אלכס פרגוסון. העונה הוא כבר הספיק להיכנס לסכסוך עם פול פוגבה, לאחר שהצרפתי ביקר את תכנית המשחק שלו והוא הגיב בלקיחת סרט הקפטן ממנו. כמו כן היו גם השפלות תקשורתיות נגד אנתוני מרסיאל, ולוק שו בפרט. כרגע יונייטד עומדת במקום השביעי בטבלה לאחר שבמשחקה האחרון הודחה מגביע הליגה בפנדלים על ידי דרבי קאונטי מהליגה השנייה.
הכדורגל של מוריניו הפך משעמם, הגנתי (עוד יותר משהיה פעם) וכזה שמחפש לסיים את המשחק, ולא להציג יכולת משכנעת לקהל שבא לתמוך בו. אומנם מוקדם מידי לקבוע את עתיד העונה הזו, אבל היכולת החלשה של יונייטד מול היכולת החזקה של שאר הטוענות לכתר, בנוסף לסיכסוכים עם הכוכב הראשי שלו ו"קללת העונה השלישית", מצביעים על כך שימיו בשדים האדומים ספורים. בכל מסיבת עיתונאים וראיון הוא נראה יותר ויותר מדוכדך ועצבני ונדמה כאילו המוריניו המחויך, העוקצני והמבדח נעלם מזמן, ובמקומו נמצא מוריניו מתרץ, משפיל, שדורש מכל העולם כבוד שבהחלט מגיע לו על עבר מפואר, אבל ממש לא מגיע לו על הווה מדשדש.
לפנייה לכתב/ת 
