פייר? התגעגענו / טור
לא בטוח שניצחון על סקוטלנד יוביל אותנו למקום מיוחד, אבל במצבה התדמיתי של נבחרת ישראל, זו שעד השער הנפלא של פרץ לא הבקיעה שנתיים לעיני האוהדים שלה, החשוב ביותר הוא הכדורגל עצמו, ופה הניצחון הגדול. אורי קופר על אחד המשחקים המהנים של הנבחרת בשנים האחרונות
שנתיים שלמות ועוד יומיים שלמים לא הבקיעה נבחרת ישראל שער במשחק רשמי ביתי. לא בסמי עופר, לא בטדי, לא בשום מקום. אבל כשהשער הגיע, אתמול (חמישי) ב-1:2 על סקוטלנד, הוא היה ענק. דאבור בגאוניות עם העקב; טואטחה עם בישול ברגל ימין; פרץ עם הצטרפות לרחבה מהקישור. שער אדיר, קבוצתי, מתוחכם, נדיר, אחרי שנתיים. איך גול נולד? כמו תינוק, ובמקרה הזה, הריון של פילה. התגעגענו.
נבחרת ישראל בליגת האומות
- כיאל: "מרגישים שיש משהו חדש"
- הרצוג: "גאה בשחקנים"
- רוטנשטיינר היה מעורב בניהול המשחק?
- לטבלאות ליגת האומות
לא תמיד זה במקום להתלהב משער אחד, ממהלך בודד, אבל הוא הגיע בעיצומן של דקות איכותיות ביותר של ישראל. האמת, מדובר באחד המשחקים המהנים ביותר של נבחרת ישראל זה שנים. ובמצב התדמיתי הנוכחי, לא משנה מול מי ואיפה, הנאה היא הדבר החשוב ביותר, אפילו יותר מהניצחון עצמו. הנאה מהמשחק היא הניצחון האמיתי. היא, יותר מהכל, זו שתביא לכך שיותר משליש אצטדיון יהיה מלא, כפי שראינו אתמול.
שחקני הנבחרת בעטו לשער 25 פעמים, מספר שהגיעו אליו רק מול אנדורה בחמש השנים האחרונות ואולי יותר זמן, פשוט אין נתונים היסטורים מדויקים. ניסיון אחר ניסיון, בעיטה אחר בעיטה. פי כמה וכמה מהסקוטים, ובעיטות רבות היו ממצבים טובים, לא סתמיות. פרץ עם הראש אחרי קרן, כיאל ממסירה טובה של דאבור, שהר אחרי שנלחם יפה מול רוברטסון, טואטחה שפגע במשקוף. כן, סקוטלנד הייתה בעשרה שחקנים בחלק מהזמן, אבל ההיסטוריה מלמדת שישראל לא משחקת תמיד טוב גם ביתרון מספרי, בטח לא יפה, והכדורגל היה מצוין גם מול 11.
הרצוג, והדברים נכתבו אחרי המשחק הראשון שלו באלבניה, עשה כמה דברים חכמים מההתחלה ואתמול זה השתלם לו. המאמן המשיך עם הניסיון להציב את נאתכו כקשר האחורי ביותר כדי שיעזור בהנעת הכדור, כשלפניו שני קשרים הגנתיים יותר, פרץ וכיאל. במקרה הנוכחי זה עבד טוב. נאתכו היה השחקן שרשם הכי הרבה מסירות מפתח, כאלה שסידרו מצב לשחקן אחר. 5 כאלה היו לו. מהצד האחר של המגרש נאתכו חטף 4 כדורים, גם פה יותר מכל שחקן אחר.
יש הרבה שחקנים שאפשר לציין לטובה, אבל בעיקר בלטו הליגיונרים, מטואטחה ועד כיאל, ובעיקר דאבור. נכון, דאבור לא הבקיע, והוא ניסה לא מעט, אבל חלוץ זלצבורג שידר משהו מיוחד. משהו שאפשר לכנות אותו במילה אחת - עליונות. כמה ביטחון יש במשחק של דאבור. גם ביטחון שהוא השחקן המוביל בנבחרת. גם ביטחון שהוא יכול לגבור על מי שמולו. הקבוצתיות של דאבור הכניסה המון להתקפה. חבל שחלוצים אחרים כמו עטר וסבע לא הראו את אותה קבוצתיות.
על הנייר הרצוג הציב הרכב די אפור, בעיקר בקישור, אבל פרץ וכיאל הצטרפו יפה להתקפה, עם הכדור ובלעדיו. פרץ גם כבש, כיאל בעט את הכדור שהוביל לשער העצמי. פרץ גם גרם לשופט לשרוק לפנדל ופה, למרות שבסופו של דבר ישראל ביצעה מהפך (חזרה מפיגור לראשונה זה עשור), עדיין חשוב להרחיב.
כדורגלנים סקוטים, אלה שנחשבים לאגרסיבים וקשוחים, לא אמורים לבקש פנדל אחרי מגע כזה, אבל העניין כאן הוא לא אם הגיע פנדל או לא, לעתיד זה פחות משנה. העניין הוא למה פרץ נתן לשופט הזדמנות לשרוק לפנדל. בתחילת העונה הנוכחית עשה טיבי בדיוק את אותו דבר במשחק של מכבי תל אביב מול סרפסבורג בליגה האירופית. פרץ משחק איתו בקבוצה, הוא צריך ללמוד. כשאחרי הפסדים נוהגים לומר "אנחנו לא מתקדמים" לכך צריכה להיות הכוונה, לדברים הקטנים. לא לומדים, למרות שריצ'רד מולר נילסן ניסה ללמד, לקשור את הידיים, כבר לפני 18 שנים.
לשמחתו של פרץ הוא כבש את השוויון. לשמחת כולם הנבחרת גם ניצחה. בטורניר כזה, עם שלוש נבחרות בלבד בבית, לכל ניצחון, לכל נקודה, יש משמעות עצומה. אבל תשכחו מחישובים, הם מעולם לא הובילו אותנו לשום מקום, לא רלוונטיים ומדובר בניצחון אחד בלבד. כרגע, יותר מהמיקום, יותר מהנקודות, החשוב הוא הכדורגל. הלוואי שימשיך להיראות כמו אתמול.
לפנייה לכתב/ת 
