גל פרידמן נפל קורבן לחוצפה הישראלית / טור
הביקורת הציבורית על ספורטאי העבר שרצה למכור את מדליית הזהב מאתונה הייתה חסרת כבוד. מי שהשיג בעמל וביזע מדליה רשאי למכור אותה, גם אם הוועד האולימפי לא מרוצה מכך. ומה הקשר לנישואי צחי הלוי ולוסי אהריש?
תשמעו קטע: אדם פרטי החליט למכור רכוש פרטי בעל ערך סנטימנטלי רב ששייך לו בזכות. עד כאן נשמע הגיוני, נכון? אין ספק. ומה אם אספר לכם שהכוונה הזו עוררה עליהום ציבורי נגד אותו איש, כולל ביקורת נוקבת מצד גוף רשמי בספורט הישראלי? זה כבר נשמע פחות סביר, אבל זה מה שקרה לגל פרידמן.
גל פרידמן התחרט ולא ימכור את המדליה
הישראלי היחיד שזכה במדליית זהב אולימפית עד היום, זה שרק לפני מספר חודשים הוכתר לספורטאי ה-70 של "ידיעות אחרונות" ו-ynet, נפל קורבן לצדדים היפים פחות של החוצפה הישראלית.
נפל קורבן לצדדים הפחות יפים של החוצפה הישראלית. פרידמן(צילום: ראובן שוורץ)
לפחות במקרה של לוסי אהריש וצחי הלוי, השניים הצליחו לשמור על הזוגיות ביניהם בסוד, וכך הצליחו לממש את אהבתם הרחק מעינו הבוחנת של הציבור. במקרה של גל פרידמן, הפרסום ב-ynet ובהמשך בשאר כלי התקשורת מנע אפשרות מעשית שהוא ימכור בנחת את המדליה בגלגול הזה.
רק לפני כמה ימים הארץ רעשה בגלל הסיפור שלהם. לוסי אהריש וצחי הלוי(צילום: מאיר אדרי)
האם מדליה אולימפית היא נכס לאומי? זו שאלה ראויה ומעניינת. התשובה החוקית היא שהמדליה היא נכס של גל פרידמן בלבד. משום מה יו"ר הוועד האולימפי, יגאל כרמי, הצהיר כי "מכירת מדליה אולימפית היא מעשה שלא עושים", במין האשמה לא ברורה. אם המדליה חשובה כל כך לוועד האולימפי בישראל, שיואיל בטובו להקים קרן מיוחדת ולאסוף תרומות שיאפשרו לקנות אותה כדי שהיא תוכל להיות מוצגת לראווה במוזיאון ישראל. כך או אחרת, נראה שהלחץ מכל הכיוונים הכריע.
אני מודה, גם אני התכווצתי בכיסא כשנודע לי על הפוסט בפייסבוק שבו גל פרידמן הכריז על רצונו למכור "פריט נדיר ויחיד מסוגו בארץ". אבל מפה ועד למי שהחלו לצקצק ולתהות "איזו דוגמה הוא נותן לצעירים" – מרחק גדול. כן, אני יודע שגם פרידמן עצמו אמר בעבר שהמדליה שווה יותר מכל הון שבעולם; אבל זכותו המלאה לחשוב עכשיו אחרת ולמכור את המדליה שהוא השיג בעמל וביזע, גם אם הוא לא רעב ללחם אלא סתם רוצה וילה חדשה במושב.
כן, ביקורת היא לגיטימית. אנשי ציבור יודעים שהם עומדים תחת זכוכית מגדלת, גם ספורטאי עבר. אבל עם כל זה, רצון בלתי פוסק להתערב בחייהם של אחרים ובבחירותיהם אינו יוצר חברה בריאה יותר לטווח הארוך. אפשר רק לדמיין איך המדינה הייתה נראית אילו כל אחד ואחד היה מכבד את בחירותיו של האחר כפי שהוא רוצה שיכבדו את בחירותיו שלו. בהזדמנות זו אאחל לגל פרידמן שיצליח למכור לפחות את הגלשן שלו לכל המרבה במחיר, ובא שלום על ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
גל פרידמן
צילום: אלעד גרשגורן
מומלצים
