"צ'אפה שלנו": התחייה מחדש של שאפקואנסה
סרט תיעודי חדש, שיוקרן בפסטיבל דוקאביב בגליל וברשת לב ברחבי הארץ, מתאר את סיפורה של הקבוצה הברזילאית הקטנה שנמחקה כמעט לגמרי בהתרסקות מטוס ב-2016. המציאות באגדה הזו עולה על כל דימיון, אבל יופיו של הסרט הוא דווקא ברגעיו המכוערים
העיר הברזילאית הקטנה שאפקו הוקמה על ידי נוודים ולוחמים בלב שממה, הרחק מהערים הגדולות, ביערות של מדינת סנטה קתרינה. אם זו הייתה תחילתה של אגדה, אז סיפורה של קבוצת הכדורגל של העיר, שאפקואנסה, לא יכול היה להיגמר אחרת.
הקבוצה שהפכה ללב הקהילה של שאפקו, ריגשה מדינה שלמה והמונים ברחבי דרום אמריקה כשהגיעה עד למרחק נגיעה מתהילת עולם. היא הוקמה ב-1973, ובתחילת הדרך, הליגה הראשונה בברזיל הייתה עבורה חלום רחוק. ההעפלה שלה ב-2016 עד לגמר גביע הסודאמריקנה (מעין מקבילה דרום אמריקנית של הליגה האירופית) הייתה בגדר נס, כשבדרך היא עברה כמה מועדוני פאר - בין השאר אינדפנדיינטה וסן לורנצו מארגנטינה.
נדמה היה שלשחקני הקבוצה יש עוד הרבה מה לתת בצמד המשחקים שחיכה להם מול אתלטיקו נאסיונאל הקולומביאנית בגמר. למטוס שלקח אותם למשחק הראשון במדיין, לעומת זאת, הדלק נגמר לפני שהשלים את המשימה: ב-28 בנובמבר 2016, שניות אחרי שהטייס דיווח על קריסת מערכות כללית, המטוס נעלם מהרדאר. כשישה קילומטרים לפני שהגיע אל היעד הוא התרסק אל תוך יערות קולומביה. שאפקואנסה נמחקה כמעט כליל באותה התרסקות - שחקנים, מאמנים ואנשי צוות. מעפר באת ואל עפר תשוב, אומרים.
סרט תיעודי חדש בשם "צ'אפה שלנו" מתאר את סיפור הסינדרלה של שאפקואנסה - סיפור שכמעט בלתי אפשרי לספר אותו בלי לחטוא ברגשנות יתר. החומרים מהם הוא מורכב הם העסיסיים ביותר שיכולים להרכיב מלודרמה ספורטיבית: ההתבססות של הקבוצה על שחקנים מקומיים, התפקיד המרכזי שלה בקהילת העיר, התשוקה הגדולה והגאווה של התושבים, האופן בו פילסה דרך מהליגות הנמוכות אל צמרת היבשת, דרמה אחר דרמה, סנסציה אחרי סנסציה, והטרגדיה הנוראה שגדעה את החלומות רגע לפני שהתגשמו. וכמובן, איך לא, התקומה מתוך הטרגדיה הזו.
אפשר היה ליפול בקלות למלכודת הדביקה של הסיפור הזה, אבל התחושה היא שיוצרי הסרט זכרו לאורך כל הדרך שהמציאות אף פעם לא סטרילית וזוהרת בלבד, ושאת סינדרלה, במקרה הזה, נכון יותר לתאר כלכלוכית: מלאת חלומות יפים אבל גם פגומה מאוד, פצועה ומתוסבכת.
הסרט, שמופץ בארץ על ידי רשת לב ויוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב במעלות תרשיחא בשבת הקרובה (16:00), מציג את אותו זינוק לצמרת ואת האסון שריסק את המועדון, אבל מתמקד כמעט כולו דווקא בסיפור הבנייה מחדש של הקבוצה, מאפס.
תוך שבועיים בלבד הושלם סגל של 20 שחקנים, שלושה שבועות לפני תחילת העונה. חלק מאלו שהוחתמו החזיקו בהצעות כספיות טובות יותר, אבל הגיעו כי רצו לקחת חלק בפרויקט השיקום של הקבוצה, ובעצם, כפי שמגדיר זאת ראש העירייה, של ה-DNA של עיר שלמה. במקביל לבניית הקבוצה החדשה, שני שחקנים ששרדו את ההתרסקות (בה נהרגו 71 בני אדם וחמישה בלבד נשארו בחיים) - אלאן ונטו - עוברים תהליך שיקום מהפציעות הקשות שעברו. שניהם יחזרו לשחק.
העובדה שהבמאים התעקשו לתפוס גם את הצדדים המכוערים של השנה שאחרי ההתרסקות, הופכת את הסרט ליצירה שלמה, מורכבת ומעניינת הרבה יותר. האסון עצמו והילת הקדושה, תחושת השליחות והאחדות שאפפו את הקמת הקבוצה, מתוארים בקצרה. מהר מאוד הפוקוס עובר אל הסבלנות הקצרה של האוהדים, האלימות שלהם כשהקבוצה מתקשה בתחילת הדרך, ההשוואות הלא הוגנות אך הבלתי נמנעות לקבוצה הקודמת, ואולי הקשה מכל - הניסיון למחוק את זיכרון האסון כדי להגדיל את הסיכויים להצלחה ספורטיבית.
הכסף הגדול פירק את המשפחה
וגנר מנסיני, המאמן שמקבל את התפקיד, מתברר כמקצוען, אבל גם כאדם שאינו מסוגל להכיל את הטרגדיה עם כל המשמעויות שלה, ושאין בו את הרגישות לנהל קבוצה שעורה הפוך ועצביה חשופים - קבוצה בשנת אבל. הוא נוטש את הרוח שאפיינה את המועדון ומנסה לצמצם את המבט של שחקניו אל הצד המקצועי. אבל גלי ההדף של ההתרסקות לא מרפים.
כשהשחקנים שניצלו פוגשים את אימו של אחד מחבריהם שנהרגו, היא אומרת להם בישירות: "לא אתאושש לעולם". הכעס במבט שלה בולט, ומכביד עוד יותר את ייסורי המצפון של אלו שמתקשים לקבל את העובדה שדווקא הם שרדו. האלמנה שבולעת תרופות כדי להצליח להירדם בלילה, והמפגש הטעון שלה עם אישתו של חברו הטוב של בעלה, ששרד. הטענות הקשות של הנשים על ההתנערות של המועדון מהן, והאשמת ההנהלה בכך שהיא מרוויחה הון על חשבון המוות של בני זוגן.
המנהלים של הקבוצה (רק ארבעה מתוך 14 שרדו) ממשיכים לשאוף למיתוג בינלאומי שלה. התחושה שכשהעשירים מריחים כסף הפמיליאריות הופכת בזויה, חורה לרבים סביב המועדון ובתוכו. אחד הרגעים המטלטלים ביותר הוא זה בו נטו, אחד הניצולים ודמות מרכזית בסרט, מבקש לא להיות חלק מהפסטיבל המלאכותי, אבל נדחק באופן מניפולטיבי לעמוד בחזית. העלבון הצורב שלו זועק כשהוא מתוודה באוזני חבריו שהוא מרגיש שננטש לבד עם הטראומה שלו.
ולמרות כל זה, העקבות שנשארות אחרי הצפייה בסרט הן של נחמה ותקווה. נדמה שבשאפקואנסה, כמו בשאפקואנסה, בסוף האנדרדוג מנצח. אחת מנקודות האור היא הקשר יוצא הדופן שנשאר עם אנשי מדיין, שהתעקשו שהתואר ב-2016 יוענק לקבוצה הדואבת, וחוו את האסון כאילו היה שלהם אחרי שהיו אחראים על מבצע החילוץ.
"החיים הם כמו ערפל. הם נעלמים פתאום", אומר נטו, ששקל לנטוש את הכדורגל לטובת לימודי כמורה ודת בעקבות הפציעות הקשות שספג. "אני רוצה לדעת למה אני כאן". הסרט "צ'אפה שלנו" נרתם באומץ לחיפוש הזה אחרי העיקר, אחרי הטבע והמטרות שבאמצעותן נאבקים בני אדם להגדיר את עצמם.
"צ'אפה שלנו", ברזיל / קולומביה 2017, בימוי: ג'ף זימבליסט, מייקל זימבליסט, פורטוגזית, כתוביות בעברית ובאנגלית.
פסטיבל דוקאביב 2018, שבת, 17 בנובמבר, 16:00 במעלות תרשיחא (ובהמשך ברשת קולנועי לב).
לפנייה לכתב/ת 
