די כבר! הווריורס הרסו את ה-NBA
ההצטרפות של קווין דוראנט הפכה את הליגה לבלתי רלוונטית, ושאר הקבוצות המתוסכלות מוכנות לוותר על נאמנות לכוכבים בניסיון נואש לרדוף אחרי גולדן סטייט
כיצד לדעתכם ניתן להתמודד בסדרה של שבעה משחקים מול הקבוצה הכי מוכשרת שנראתה על מגרשי הכדורסל כבר שנים? נסו להרכיב כל חמישייה מכוכבי הליגה שאינם שחקנים של גולדן סטייט ווריורס, זרקו לשם עוד כמה שחקני ספסל מרחבי הליגה, ודמיינו האם הקבוצה הזאת תוכל לנצח את הווריורס בסדרת פלייאוף לגיטימית. אני אחסוך לכם את כאבי הראש ואגש ישר אל התשובה – לא!
הקבוצה מאוקלנד הרסה את הליגה שאנחנו כל כך אוהבים לראות. היא יצרה שיטת משחק שהיא תענוג לעיניים, בזה אין שום ספק, אבל מצד שני זה גם נהיה בלתי אפשרי להתמודד איתה. לזכותם של הווריורס יש לציין שהם בנו את העוצמה במו ידיהם, לקחו מאמן לא מנוסה ושילבו אותו בקבוצה צעירה שמזיזה את הכדור מצד לצד בקצב שעוד לא ראינו קודם. הבחירה השביעית בדראפט 2009 העניקה להם את אחד מהקלעים הטובים בכל הזמנים, סטפן קרי, הבחירה ה-11 בדראפט שנתיים לאחר מכן העניקה לקבוצה עוד שחקן שיירשם כאחד הקלעים הגדולים מחוץ לקשת, קליי תומפסון. תוסיפו את המקום ה-35 ב-2012 דריימונד גרין, אחד משחקני ההגנה הגדולים בכל הזמנים.
כל הפירות הללו הבשילו על העץ באוקלנד, וכשהכל התחבר זה גם הניב אליפות אחת נגד קליבלנד של לברון. כשזה הסתדר יותר, הקבוצה הזאת שברה את שיא הניצחונות של שיקגו אבל הפסידה בגמר. ואז, תסכול ואומץ גרמו לקווין דוראנט לעבור לגולדן סטייט, ובכך להרוס את כל מה שיפה בליגה הזאת. המעבר הזה של דוראנט נתן לקבוצה עוד שתי אליפויות ברצף, אבל גם כיבה את האור מעל במת ה"נאמנות". דוראנט היה הבחירה השנייה בדראפט 2007, ואוקלהומה סיטי נבנתה סביבו וסביב ראסל ווסטברוק. שניהם יחד הראו לנו איך זה להרים קבוצה מתחתית הליגה ועד הגמר.
ועכשיו? ארבעה שחקנים של גולדן סטייט מייצרים יחד ממוצע של 80 נקודות למשחק! איך ניתן להתמודד עם סגנון משחק כל כך מהיר וייחודי, ושחקנים שבכל עמדה הם כנראה הכי טובים בליגה? לצערנו, אנחנו כבר מתחילים להבין שעד שהשושלת הזאת לא תיגמר, הרצף גם לא ייעצר. איך לדעתכם הקבוצות האחרות מקבלות את העובדה שאין להן סיכוי לאליפות בקרוב? ועזבו את הקבוצות החזקות שעוד מצליחות להילחם, כדוגמת יוסטון. זה מוביל לכך שקבוצות רודפות ללא הצלחה אחרי גולדן סטייט, ומנסות לטרוף את הקלפים כי מה שיש להם לא עובד. שחקן כמו ג'ון וול, הפנים של וושינגטון, מקבל הודעה שהקבוצה מוכנה לטרייד שכולל אפילו אותו. שחקן כמו ג'ימי באטלר מאוכזב מהקבוצה שלו, שבכל תקופה אחרת הייתה יכולה להגיע רחוק, ונוטש בכלל לחוף המזרחי, כמה שיותר רחוק מהצרה של המערב.
אז לאן נעלמה הנאמנות? של הקבוצות לשחקנים ושל השחקנים לקבוצות? אתם יכולים לתאר את הלייקרס של קובי בראיינט בשנת 2007, אחת הקשות של המועדון, יוצאת בהצהרה שכולם למכירה, כולל קובי? אין סיכוי. ובינתיים, נקבל השנה גמר חמישי ברציפות של גולדן סטייט.
לפנייה לכתב/ת 
