זהבי והסרט? לא נמאס לכם מזה?

אחרי שנבחרת ישראל הביסה את גואטמלה, היו מיליון שאלות שניתן לשאול: על המערך, על המרקם החברתי המתגבש בנבחרת החדשה, על המאמן, על האוהדים, על האווירה. אך במה נתמקד שוב ושוב? ערן זהבי – האם אתה מתחרט על זריקת סרט הקפטן? האם אתה כועס? זועם? ובכלל, מה מצב השכנים בסין?

ערן זהבי עשה סוף-סוף את המוטל עליו – שיחק ונתן את כל כולו עבור הצלחת הנבחרת (מה שחזר על עצמו גם בהפסד בסקוטלנד). כמו כולם. כפי שמצופה ממנו ומכל שחקן אחר. נראה גם שהשחקנים שולחים לו חיבוק חם בכל הזדמנות. נהדר! אז למה לנסות ולחבל בכך? למה לשאול תמיד את אותן השאלות הצהובות, הבלתי מעניינות בעליל, הבלתי קשורות לענף בעליל? אל לה לתקשורת לשים כמטרה מול עיניה את מלאכת עשיית הכותרות. מטרתה לסקר, לשאול את השאלות הנכונות, ולתת לנו הצופים,חוויה טובה כפי האפשר. אין אנו נהנים מעוד פאנל, מהמאמן שהפך לפרשן והפרשן שהפך למאמן. ואבוי, אם חלילה תאמר דעתך על פרשן זה או אחר, כלהק מטוסים יסתערו עליך, שאין זה נפוטיזם במלוא הדרו?

צופי הספורט אינם קהל של בבונים. איננו קופצי גדרות ומפצחי גרעינים. ברצוננו לקבל תמורה בעד האגרה. ברצוננו לקבל ספורט. לראות ספורט, להרגיש ספורט. לא לקבל פרק של גיא פינס בגרסת חדר ההלבשה לאחר כל משחק. האם אתה מתפטר? האם ביכולתך להוציא את העגלה מן הבוץ? האם אתה האיש המתאים לתפקיד? תריסר שאלות התפטרות מועלות מדי יום ולאחר כל הפסד, יהיה זה בכדורגל, כדורסל או כדורת. האמינו לי, זה לא מעניין אותנו. ניתן לשאול את המאמן מה הוא חושב לשנות, מה לא עבד, מה תוכניותיו לעתיד, וכאמור, עוד תריסר מיליון שאלות שחכמים ונבונים ממני יוכלו בנקל להעלות מגרונם אל שפתותיהם.

עוד ציוצים של לברון. עוד דעה חסרת דעה. עוד תרגילים בפרסומת סמויה, מתקדמת ומתוחכמת. עוד הצגה. עוד מופע. נגמר? רגע, אז ערן לוי בטוח עדיין סובל מקילוגרמים עודפים ומישהו לבטח אמר שוב שהוא לא שחקן, תשיגו לי את אבא של מאור מליקסון, אה, בוזגלו, לא משנה. ומה עם קורצקי, כבר התפטר? עדיין לא? טוב, לבטח קיים איזה מישהו שלא ממש מבין עברית וניתן לקטול את מילותיו חסרות הקונוטציה הנכונה. כדורסל נשים, לבטח זה מעניין מישהו, וגם אם לא, זה בטוח ישרת אותו נאמנה כלוחמי שוויון מגדרי. עוד פאנל אחד ואבדנו.