36 שעות בגלזגו: חוויה של אוהדת

הכל התחיל לפני חודש בערך. נבחרת ישראל בכדורגל מנצחת בבית את סקוטלנד ואלבניה, ולראשונה מזה זמן רב יש לה סיכוי ממשי לעבור שלב בטורניר חשוב. על הפרק - משחק חוץ נגד סקוטלנד, כשתיקו מספיק בשביל המקום הראשון. כאוהדת כדורגל מושבעת, אני מתביישת להודות שעד השבוע לא הייתי במשחק של הנבחרת. אז ככה יצא - כשאני נמצאת במרחק של 45 דקות טיסה (חילופי סטודנטים באירלנד...), וכשכרטיס טיסה עולה כמו האוטובוס לשדה, מי אני שאסרב? אז מה אם זה באמצע שבוע? ואז מה אם יש שיעורים? הפטריוטיות מקדשת את האמצעים.

אורזת תיק גב, קמה מוקדם בבוקר ושמה פעמיי לכיוון צפון - אל מדינת חמת החלילים והחצאיות המשובצות. 7:20 - ממריאה (חושך בחוץ), 8:15 - נוחתת (עדיין חושך בחוץ), ומגיעה לעיר הלא ממש אטרקטיבית גלזגו. קר. גשום. כבר לא מאוד חשוך. אבל אני בחופש! אין סיור בעיר באנגלית כי המדריך חולה? נו טוב, נסייר לבד. מצוידת במפה ובמטרייה עוברת מנקודת עניין אחת לשנייה, ומדי פעם מעיזה להסיר את הכפפות ולצלם איזו תמונה זריזה. העיר יפה. אני מודה שהופתעתי לטובה. שילוב של בנייה ישנה וחדשה, הרבה כנסיות ופארקים יפים, וכמובן חנויות רבות שהתקשטו באורות ובעצים לכבוד הכריסמס הקרוב.

פורסט חוגג על חשבון נאתכו והרוש(צילום: getty images)

17:36 - אצטדיון האמפדן פארק. מגיעה לבד ויורדת מהאוטובוס ישר להפגנה פרו-פלסטינית. זה היה צפוי. יש הרבה שוטרים מסביב, אבל עדיין האינסטינקט הישראלי מחדד את חושיי ואני עוברת דרכם (ללא כל סממן ישראלי בינתיים) עם חשש מסוים. חוצה את האצטדיון ואוספת את הכרטיס. עברית. אני לא לבד! הללויה! טוב, יש עוד שעה למשחק. מה עושים? הולכים לבר הסמוך (לא שוכחים לקנות צעיפים ודגלים, קצת צ'יפס לריפוד הקיבה, ובדרך חולפים ועושים קצת רעש בהפגנה).

הסקוטים אדירים! לפגוש אוהדי כדורגל זו תמיד חוויה מיוחדת. יש אווירה של אחווה. ותמיד מרתק לראות את כל המקומיים - רבים עם תלבושת מסורתית שכוללת כובע עם סיכות משחק (סוג של סיכות מלחמה?), חצאית משובצת ומעין פאוץ' הצמוד לה (הרי צריך לשים את הכסף והטלפון איפשהו...) - שותים ביחד (חלקם כבר שעות רבות) ומחכים לשריקת הפתיחה. בניגוד למפגינים, הסקוטים מקבלים אותנו בזרועות פתוחות, משיקים איתנו כוסות ומאחלים לנו בהצלחה עם תקווה שנפסיד.

ולרגע האמת - המשחק. זו אווירה כל כך שונה מלהיות במשחק של הקבוצה שאתה אוהד. כשיש לנבחרת שיר עידוד אחד (בואו נודה בכך, "אל אל ישראל" זה אפילו לא שיר), קשה להיכנס לאווירת עידוד. אבל זה לא משנה - דקה 9, גול של כיאל מרים אותנו לתקרה. האצטדיון דממה. הסקוטים בהלם (טוב, אולי גם אנחנו). איזה אושר, אופוריה בקטנה. אבל ההמשך כבר ידוע - שני גולים מהירים של סקוטלנד ואנחנו יורדים למחצית בפיגור. מחצית שנייה - עוד גול של סקוטלנד קובע 3:1 שמרחיק אותנו מהחלום. אבל אנחנו עוד קצת מאמינים - כמאמר ההמנון, "עוד לא אבדה תקוותנו". הנבחרת מתעוררת (אולי קצת מאוחר) ושער מצמק של זהבי מחזיר את התקווה! 15 דקות מותחות. החמצת ענק, ותחושת הכמעט שאנחנו כבר רגילים אליה שוב פה איתנו.

אני מרוצה. הפסדנו. לא עלינו לפלייאוף נכון לעכשיו, אבל היה משחק טוב, מרובה שערים ומותח. אני גם לא אשקר - לקבל חולצת משחק משרן ייני זה דבר בשהחלט השכיח את המצב (תודה שרן!). יוצאת אופטימית. יש תחושה של שינוי. יש תחושה של נבחרת שיכולה לעשות יותר, נבחרת שמראה מחויבות ומסתמכת על כשרונות צעירים בשילוב עם שחקנים ותיקים ובעלי ניסיון. בשורה התחתונה - נהניתי. שמחה שלא פחדתי לטוס וללכת למשחק לבד. שמחה על הישראלים הטובים שהכרתי! תודה לכם! לא הייתי נהנית בלעדיכם באותה מידה. עם כל המחלוקות והשוני בינינו (כל אחד והקבוצה שלו), התאחדנו ועמדנו 90 דקות מאחורי הנבחרת. בטוחה שאלך לעוד משחקי נבחרת בעתיד. מקווה שננצח בחלקם.

יאללה, חוזרים לשגרה. עוד כמה ימים לשבוע האחרון ללימודים ואחריו - הטיול הבא...