העולם עומד בפני חילופי דורות של מאמנים

אני מודה, אני לא בקיא בפרטים הקטנים שמאחורי הפיטורים של צביקה שרף ממכבי ראשל"צ. ברמה הספורטיבית אני חושב שנעשה לו עוול, הרי רק לפני חודשיים הוא היה מאמן-על שהביא תואר לקבוצה מעיר היין, אבל מה שיותר מעניין זו האפשרות לצלול לקווי המתאר של המאמן הקלאסי של העידן הנוכחי בספורט.

מרבית שחקני הספורט המקצועני בליגות הבכירות כיום הם ילידי שנות ה-80 המאוחרות וה-90 המוקדמות – או במילים אחרות, מרבית השחקנים כיום הם בני דור ה-Y. אז מה זה אומר? בני דור ה-Y נולדו לתוך התמורות הצרכניות והדיגיטליות החדשות. מבחינתם עבודה משרדית של תשע שעות היא שיעבוד שרומס את החלומות שלהם. הם לא מקבלים את כל מה שאומרים להם ה"מומחים", והם חיים את התופעה המכונה היחלשות ההיררכיות – כלים כמו הרשתות החברתיות מאפשרים להם לקיים שיח ישיר עם כל אחד בכל מקום - הם פוגשים שם את הבוס מהעבודה ואפילו את ראש העיר וראש הממשלה. הם היו מספיק בוגרים במשבר הכלכלי של 2008, מה שהטמיע בהם את חוסר האמון המובנה בממסד. ומה אם רוצים להניע אותם לפעולה? זה הרבה יותר קשה מאשר להניע את ההורים שלהם, זה צריך להיעשות מתוך אמון ובגובה העיניים. האתגר הזה מגיע לכל חברה ולכל ארגון, והוא לא פסח גם על הספורט.

צביקה שרף(צילום: יאיר שגיא)

התכונות האלה משנות לחלוטין את קווי הדמות של המאמן האולטימטיבי. בדיוק כמו בכל ענף אחר, כדי להניע עובדים או שחקנים לפעולה, צריך לרכוש את האמון שלהם, לזכות בכבוד מצידם, אך לעשות הכל בגובה העיניים. יש שיטענו אולי שהשחקנים של היום מפונקים יותר, אבל זה לא כל כך משנה אם זה פינוק או אולי דרך נכונה יותר להסתכל על החיים, מאחר שתכונות האופי האלה הן בגדר עובדה, זה חומר גלם שצריך לדעת לעבוד איתו ולהפיק ממנו את המיטב.

כל אלה מובילים לכך שכיום, יותר ויותר מאמנים מצליחים בזכות היותם "מאמן של שחקנים", כאלה שיודעים לנוע היטב בין תפקיד החבר, האח הגדול, המורה והפסיכולוג. הדוגמה הבולטת בעיניי היא זינדין זידאן – מאמן חסר ניסיון בהיבט המקצועי אבל כזה שבזכות עברו נכנס לתפקיד עם מספיק כבוד מהשחקנים שלו – כבוד שהוא ניצל כדי להיכנס בדיוק לנישה הזאת של "מאמן של שחקנים" ולא מאמן שמישהו יטען כלפיו שהוא "נגד שחקנים". את מה שהכריזמה והסבלנות של זידאן עשו בריאל, לא עשה וכנראה גם לא יעשה אף טקטיקן מוכשר או "דוקטור לכדורגל" שלוקה ביחסי אנוש.

ככל שיחלוף הזמן נראה פחות ופחות מאמנים "נוקשים" (כמו למשל איבנוביץ' מויוטוריה) ונראה יותר מאמנים שהם "מנטורים", כאלה שהשחקנים שלהם משחקים עבורם כי מרגישים כלפיהם חיבור מיוחד. אגב, בתקופת הביניים ניתן להניח שרק הגדולים ביותר, מאמנים שרוחשים להם כבוד עצום, יוכלו להרשות לעצמם "להשתולל על השחקנים שלהם" ולהסתפק בידע עצום ויכולות טקטיות (למשל אובראדוביץ', למרות שגם הוא יודע בדרכו שלו להתחבר ולייצר אמון) כדי להביא את הקבוצה להישגים. מאמנים שלא יזרמו עם השינוי יהיו חשופים לתופעות כמו שביתות או פנייה מאחורי גבם להנהלה. לא רק שרף סבל מכך. גם ספאחיה, שלא ידע להניע את השחקנים שלו מתוך שלווה ובגובה העיניים, שמע או קרא בדיעבד איך השחקנים שלו רמזו להנהלה שהם פשוט לא יישארו כאן אם הוא יישאר.

ייתכן שהשינוי הזה הוא גם קריאת השכמה להנהלות הקבוצות שיצטרכו לספק למאמן שלהן סביבה רגועה ככל שניתן ולדעת להוריד ממנו לחץ מיותר, כדי שהלחץ הזה לא יתורגם אחר כך לגישה שלילית כלפי השחקנים שלו – בעידן החדש שחקנים יגיבו ללחץ מהסוג הזה פחות טוב מבעבר, וזה יוביל לכדור שלג שממנו יהיה לקבוצה קשה להתאושש - עד שהיא תחליף מאמן... כנראה שנהיה עדים בשנים הקרובות לחילופי דורות של מאמנים בכל ענפי הספורט. מי שלא יידע לזרום עם השינוי, לא יוכל לאמן ברמות הגבוהות כי אימון הוא קודם כל ניהול, ואת דור ה-Y אי אפשר לנהל כמו או לאמן כמו לפני 20 שנה.

ולמרות הכל, ובנימה אישית, אני חייב להודות שבכל פעם שהתחלף מאמן במכבי תל אביב בשנים האחרונות, ייחלתי לכך שצביקה יחליף אותו, כי לפני הכל צביקה הוא "מכביסט", אחד האחרונים שנותרו באמת "מכביסטים". אאחל לו ולקבוצה שאני אוהב שימצאו את הדרך להיות שוב ביחד, עם קצת פחות לחצים, קצת יותר חיוכים והרבה יותר הצלחות.

הכותב הוא סמנכ"ל שיווק בבית ההשקעות אקסלנס ובקסם