כך התארגנה ישראל לאירוח המשחקים הפראלימפיים בתוך שנה
חלפו כבר 50 שנה וכיום זה נשמע אולי דמיוני שהמדינה תוכל לארח אירוע ספורט בקנה מידה גדול כ"כ, אבל ב-1968 זו הייתה המציאות. אחרי מאמצים גדולים נערכו התחרויות בצורה מוצלחת, מהבחינה הארגונית וגם הספורטיבית. גיבורי התקופה משחזרים את הרגעים הגדולים
שנת 1968 היתה נהדרת לישראל. המוני בני אדם חגגו ביום העצמאות ה-20 של המדינה ובמקביל הוקמה הטלוויזיה הישראלית, שכבר בשידור הראשון העבירה את מצעד צה"ל במלוא תפארתו. באותה שנה בוצעה גם השתלת הלב הראשונה ואפילו נבחרת הכדורגל עשתה היסטוריה כשהעפילה לרבע גמר הטורניר האולימפי במקסיקו סיטי.
לא הרבה זוכרים, אבל היה גם אירוע שנחשב לאחד החשובים בעולם הספורט, שאיחד את כל גופי המדינה ונערך בתל אביב - המשחקים הפראלימפיים, המכונים גם אולימפיאדת הנכים.
איך זה קרה? הכל התחיל בפגישה בין נציגי המשתתפים שנה קודם לכן בבית החולים סטוק מנדוויל באנגליה. סר לודוויג גוטמן, שייסד את אולימפיאדת הנכים, בישר לנציגי 40 המדינות, כי מקסיקו, שנבחרה לארח את המשחקים האולימפיים בשנת 1968, הודיעה שלא תוכל לארח גם את המשחקים הפראלימפים במקביל.
באופן ספונטני לגמרי הרים ראש המשלחת הישראלית למשחקים, גרשון הוברמן ז"ל, את ידו ואמר: "ישראל תארח". מאמן נבחרות הכדורסל דאז, ראובן הלר, נזכר: "אני, כמו רבים אחרים, אמרתי שגרשון השתגע, אבל הוא אמר שיהיה בסדר".
הלר הוסיף: "חודש לאחר מלחמת ששת הימים ישראל התחייבה לארח את המשחקים בנובמבר 1968. נותרה פחות משנה להכנות והתכנסה ישיבה אצל אריה פינק, שהיה יו"ר ההתאחדות לספורט נכים וגם ראש מנהל השיקום וההנצחה במשרד הביטחון. יחד עם משה רשקס, מנהל מרכז הספורט של 'איל"ן', הוחלט שחייבים לערב גופים נוספים כמו משרד הביטחון, משרד החינוך ורשות הספורט. הוקם צוות שהוביל את הנושא, בראשו עמד יוסי עובד, נכה צה"ל, שמונה למנכ"ל המשחקים בתל אביב. יתר חברי הצוות המצומצם היו יריב אורן מרשות הספורט, יו"ר ארגון נכי צה"ל משה לדור, נציג הספורטאים צבי בן צבי ואנוכי, הנציג המקצועי".
אחת הבעיות שניצבו בפני המארגנים הייתה סוגיית מגורי הספורטאים ומלוויהם. הלר: "מאחר שלא נמצא מלון מתאים ונגיש, התבקש מלון כפר המכביה, שהיה בנוי כולו על עמודים, להקים במיוחד עבורנו מגורים נגישים. בכפר נענו לבקשה והקימו בין העמודים חדרים נגישים לכיסאות גלגלים".
סוגיה נוספת הייתה כיצד יירדו הספורטאים הנכים מהמטוסים. "ציוד מתאים לא היה קיים, אז ביקשנו מחברת "אל על" ומרשות שדות התעופה שיבנו מעלון מיוחד, כמו זה שמעלה את המזון למטוסים, שיהיה חזק מספיק להוריד ולהעלות את הספורטאים. נענינו בחיוב ועד היום המעלון, שדבק בו השם ,אֵל-עָלית משמש את הנוסעים בכיסאות גלגלים".
לאחר מכן צריך היה לטפל בבעיה המרכזית ולמצוא מקום בו יתקיימו המשחקים. הלר: "זה היה מבצע רציני. עבור מרוצי הכיסאות התנדבה עיריית רמת גן להכשיר מסלול אספלט באצטדיון רמת גן, ושם נערכו גם כל תחרויות האתלטיקה. את תחרויות הסנוקר קיימנו באולם של שבט צופי רמת גן ואת תחרויות טניס השולחן באולם בית ספר 'אוהל שם'. תחרויות השחייה ומשחקי הכדורסל התקיימו בבריכה במועדון 'איל"ן', אבל לא לפני שנבנו יציעים חדשים מסביב לבריכה ומסביב למגרש הכדורסל הפתוח".
נשיא המדינה דאז, זלמן שזר, נתן את חסותו למשחקים, וראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, העניק להם מעמד של אירוע ממלכתי שהשתלב בחגיגות שנת ה-20 של המדינה. לסיוע נרתמו שרים רבים וראשי הערים של ירושלים (טדי קולק), רמת גן (אברהם קרניצי) ותל אביב (מרדכי נמיר).
ואז זה הגיע. את המשחקים פתח רשמית סגן ראש הממשלה ושר החינוך, יגאל אלון, בטקס שהתקיים באצטדיון האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים אליו הגיעו 10,000 צופים. למשחקים עצמם הגיעו 750 ספורטאים מ-29 מדינות, שהתחרו ב-10 ענפים. משלחת ישראל מנתה 54 ספורטאים.
בסופו של דבר זכתה ישראל ב-18 מדליות זהב, דורגה שלישית בטבלת המדליות והקדימו אותה רק ארה"ב ובריטניה. ברוך חגאי, כדורסלן ושחקן טניס שולחן שחלה בפוליו בילדותו, זכה במרבית המדליות במשחקים מבין הישראלים (בהמשך זכה חגאי בפרס ישראל על פועלו והישגיו). נבחרת הכדורסל הישראלית, אותה אימן הלר, גברה על ארה"ב בגמר וזכתה במדליית הזהב.
"הספורט היה סם החיים"
כאמור, לא מעט ספורטאים וספורטאיות השתתפו עבור ישראל במשחקים הפראלימפים שהתקיימו בתל אביב, וזכו גם במספר רב של מדליות. למרות שעברו כבר 50 שנה, עדיין יש כאלה שמתרגשים מהחוויה שעברו.
אחת מהן היא איילה מלחן (כיום איילה כץ), שלקחה חלק בנבחרת הכדורסל ובסייף, שם גם זכתה במדליית ארד. "הכי מרגש ללא ספק היה טקס הפתיחה בירושלים, אבל גם מצעד המשלחות, היופי מסביב, הקהל העצום והמכובדים על הבמה, כמו טדי קולק ואחרים. זו הייתה חוויה ממש עוצמתית. עבורנו הספורט היה סם החיים. נכון שצריך אופי חזק, אבל אין לי ספק שהספורט העניק לי בטחון בכל תחומי החיים".
גאולה סירי, שהיתה אף היא בנבחרת הכדורסל והאתלטיקה, שם התחרתה במרוצי כיסאות, סיפרה: "הכי אני זוכרת את הקהל הרב שהגיע למשחק הגמר של נבחרת ישראל בכדורסל. משה דיין היה בקהל. ישבתי קרוב אליו, וכשהוא ראה את הביצועים של ברוך חגאי ראיתי שהוא התלהב. ריגש אותי מאוד שכל כך הרבה קהל מגיע לאירועים של נכים. עד היום אני משחקת טניס שולחן ובאה לכל משחקי הכדורסל בכיסאות גלגלים. חוץ מזה, אני מנויה במכבי ת"א כבר 40 שנה. אני מפרגנת לכל צעיר נכה שפונה לספורט ושמחה שיש דור חדש של ספורטאים. אנחנו את שלנו כבר עשינו".
כשאורי אפק נזכר בתקופת המשחקים עולה על פניו חיוך גדול. "בעיקר זכורה לי האווירה הטובה", הוא מספר. "הסתובבתי בין הספורטאים והייתה תחושה חברית. פרגון גדול אחד לשני, ולא משנה מאיזו מדינה ולאיזה ארגון אתה שייך. הייתה שמחה גדולה בקרב כל המשלחות, אווירה בלתי רגילה".
אפק, ששימש בחייו בתפקידים רבים, כולל 12 שנים כמנכ"ל הוועד האולימפי, היה באותם ימים המפקח על החינוך הגופני במשרד החינוך. כמו רבים, הוא נרתם לסייע להצלחת הארוע. "חברי הטוב, יריב אורן ז"ל, שהיה אז מנהל רשות הספורט, ביקש שאצטרף ואעזור ככל הניתן למארגני אולימפיאדת הנכים שנפלה על ישראל כמעט בהפתעה".
אפק הוסיף: "היום מחליטים על המדינה המארחת שבע שנים מראש. למרות הזמן הקצר שהיה לנו, בסך הכל הייתה כאן התארגנות טובה. זכור לי שכל הכוחות הממלכתיים התגייסו למאמץ, כולל שר הביטחון משה דיין, מבלי שהבינו מהו ספורט נכים. היה חשוב לכולם שהאירוע יצליח. אני חושב שזה התחיל בעצם את התודעה לספורט הנכים בישראל".
לפנייה לכתב/ת 
