לא רק לונדון ומנצ'סטר: מסע באנגליה האמיתית
כאחד שנכח במשחקים רבים בפרמייר־ליג, אפתיע ואגיד שהכי נהניתי דווקא במפגשים בין קבוצות התחתית. האווירה המיוחדת, ההתרגשות בעיר לפני המשחק, החיבור הגדול בין האוהדים לקבוצה – ובעיקר הרומנטיקה. הכל זה מלמטה!
"מהי הליגה הטובה בעולם?", זוהי אחת השאלות המדוברות בכדורגל האירופאי, והתשובות חלוקות בעיקר בין הפרמייר־ליג לליגה הספרדית. מיד לאחר הצפת השאלה, אוהדי הכדורגל הספרדי יטענו כי בליגה שלהם משחקות הקבוצות הטובות בעולם, בעוד חובבי הליגה האנגלית יטענו כי בליגה שלהם ישנן שש קבוצות הטוענות לכתר מדי עונה.
בתור אוהד מושבע של הכדורגל האנגלי, תמיד התחברתי לעובדה שבכל משחק כל קבוצה יכולה לתת פייט ליריבתה ואף לנצח למרות הבדלי הרמות שקיימים לעיתים בין השתיים. אחרי שנגעתי בעניין התחרותיות של כלל קבוצות הליגה, אני רוצה לקחת אתכם למסע מחוץ לגבולות הטופ 6 בליגה האנגלית - אל עבר נקודת המבט שלי, כצופה במשחקים קצת פחות "נוצצים", אלו המשוחקים מחוץ לגבולות לונדון, מנצ'סטר וליברפול, אך עדיין מסבים הנאה עבור אוהדי הקבוצות, שבדרך כלל גרים או גדלו באותה העיר בה קבוצתם משחקת, ולא שוכחים למלא את האצטדיון בכל משחק.
חוויה במשחק של וולבס(צילום: getty images)
כאחד שהיה במשחקים רבים באנגליה, אפתיע ואגיד כי המשחקים בהם הכי נהניתי היו דווקא משחקי התחתית. הסיבה לכך נובעת בעיקר מהאווירה שמורגשת באזור האצטדיון ובכלל בעיר טרם המשחק, ובנוסף, במשחק עצמו החיבור הגדול בין אוהדי הקבוצה לשחקנים מאוד מורגש (אגב, אם תרדו לליגות נמוכות יותר, תראו כי החיבור הולך וגדל).
הרשו לי לספר לכם על חוויה מהטיול האחרון שלי לאנגליה, בו הספקתי לבקר בלא פחות מחמישה משחקים תוך חמישה ימים (פריק של כדורגל אנגלי כבר אמרנו, לא?). ביום הראשון לטיול צפיתי במשחק בין טוטנהאם לליברפול בוומבלי – אחד ממשחקי הענק שיש לכדורגל האנגלי להציע. עשרות אלפי אוהדים נכחו מסביב לאצטדיון המפואר שעות ספורות טרם שריקת הפתיחה, וכמובן שאלו נכנסו ליציעים רק כחמש דקות לפני שריקת הפתיחה (בכל זאת, אלו הבריטים שחייבים לנצל כל דקה לשתיית בירה מחוץ ליציעים).
אך למרות הכל, המשחק הגדול והיוקרתי הזה מתנקז לשחקנים בדשא ולתהילה אשר מורגשת בעקבות פרסום המשחק באמצעי התקשורת. כמובן, כאשר יש משחק גדול יש גם המוני תיירים, לא שזה דבר רע (בכל זאת, גם אני תייר), אך האווירה איננה אותה אווירה שחוויתי ביום למחרת, כאשר הצפנתי לעיר הקטנה והצנועה וולברהמפטון (לשם השוואה - כמות התושבים בעיר קטנה פי כ-32 מכמות התושבים מלונדון) על מנת לצפות במשחק בין העולה החדשה והמלהיבה, וולבס לבין ברנלי, שפתחה את העונה בצורה לא טובה, בלשון המעטה.
יום המשחק התחיל בסיבוב במרכז העיר טרם המשחק, בה היה ניתן להיתקל בחולצות זהובות רבות של הקבוצה המארחת, וכמובן בתוך הפאבים הקטנים והצנועים שמציעה העיר מצפון אנגליה. הרגשת הביתיות באה לידי ביטוי גם בתוך האצטדיון, כאשר החיבור בין הקהל הורגש באופן הרבה יותר משמעותי מאשר בוומבלי, ולפתע התיירים הרבים הוחלפו במבטים מופתעים של אוהדים מקומיים כאשר שמעו אותי ואת חבריי למסע מדברים בשפה זרה. בנוסף לכל האווירה מסביב, גם המשחק עצמו לא איכזב, ומהפתיחה ניתן היה לראות כי הזאבים היו נחושים יותר, וניסו בכל כוחם להשיג את הניצחון הביתי הראשון שלהם מאז חזרתם לליגה הבכירה.
למרות מספר בלתי נתפס של איומים (30!) לעבר שערו של ג'ו הארט, הזהובים הצליחו למצוא את הרשת פעם אחת בלבד, אך שער זה הספיק לניצחון 0:1 קטן ומתוק, אשר נתן את האות לחגיגות של הקהל. ואני? נהניתי מכל רגע משחק, שהשאיר לי טעם של עוד לקראת שלושת המשחקים שנותרו במסע.
אין ספק כי בעידן של היום לכסף יש תפקיד גדול בכדורגל העולמי בכלל ובאנגליה בפרט. אך מעבר לכל התהילה והכסף הגדול (שמן הסתם מחלחל כיום גם לקבוצות התחתית באנגליה), תמיד יהיה ניתן למצוא את הרגש והאהבה לענף הנפלא הזה, גם אם צריך לרדת בשביל זה מעט למטה.
לפנייה לכתב/ת 
ווילי בולי מוולבס
צילום: gettyimages
מומלצים
