קשה לצפייה / "הכל מקצועי"
הליגה הישראלית בין הראשונות בעולם בכמות תוצאות התיקו ובין האחרונות בכמות השערים המובקעים במחצית הראשונה. ככה זה כשהמאמנים (חוץ מאיביץ') פוחדים להפסיד, וכשחסרים שחקנים שמסוגלים לתת פס לגול
הפועל חדרה היא הפתעת ליגת העל, אין אף אחד שיחלוק על כך, אבל גם תופעה נדירה. חדרה יושבת במקום השלישי בטבלה וניצחה כמעט מחצית מהמשחקים, אבל הניצחונות מגיעים ברגע האחרון. בעולם שבו היו משחקים רק 45 דקות ולא 90, חדרה הייתה במקום האחרון. כמה ניצחונות היו לה במקרה כזה? כמה פעמים הובילה עם השריקה למחצית? אפס.
תופעה נדירה, אמרנו, אבל גם מאפיין מובהק של הסיבוב הראשון בליגת העל, כיוון שבניגוד לאותו ביטוי מ"מבצע סבתא" - "מתחיל הכי מהר שלך ולאט־לאט מגביר" - מטרת רוב הקבוצות היא להתחיל לאט, כמה שיותר לאט, ואחר כך כבר נראה מה לעשות. כן, זה המצב אצל רובן – לאו דווקא לנצח אלא קודם כל לא להפסיד. פותחים בניסיון להרוג זמן, להגן עם כמה שיותר שחקנים, בתקווה שתהיה אפשרות לעקוץ כשהיריב יטעה. רק אז, אחרי שמגיעה אותה טעות (והיא מגיעה), המשחק נפתח והשערים מתחילים ליפול.
המספרים מראים זאת היטב. 225 שערים נכבשו עד כה, מתוכם 85 במחצית הראשונה. 37 אחוזים. זה מעט, מאוד. מבין כל הליגות בעולם, ישראל היא אחת המדינות עם הכי מעט שערים במחצית הראשונה ביחס לסך השערים הנכבשים. כך גם ביחס להיסטוריה הפרטית שלנו, כיוון ש־37 אחוז הוא מספר שפל מזה שנים. כפי שאפשר לראות בגרף המצורף לרוב מדובר בערך באותו יחס, אחוז אחד לפה או לשם, דומה לממוצע העולמי שעומד על כ־42 אחוזים, אבל העונה יש נפילה גסה.
חשוב להבהיר – לא מדובר כאן בשאלה הנוגעת לרמת הליגה (לטעמי אין הבדל גדול משנים קודמות), אלא להציג מדוע משחקים רבים אינם אטרקטיביים, וזה לא קשור רק לאיכות אלא גם, אולי בעיקר, לסגנון. כולם מכירים את האימרה הקבועה "שער מוקדם יפתח את המשחק" וזה נכון, רק שיש פה פחות שערים מוקדמים, פחות משחקים שנפתחים.
אביטן. אם היו משחקים כדורגל 45 דקות קבוצתו הייתה אחרונה בטבלה(צילום: ראובן שוורץ)
עוד תופעה חשובה הקשורה לנושא היא מיעוט ההכרעות במשחקים. מבין כל הליגות בעולם, כולל איים נידחים באוקיינוס השקט, יש רק 14 ליגות בהן יותר משליש מהמשחקים מסתיימים בתיקו. ישראל אחת מהן, במקום השישי (35%), והיחידה מלבד מונטנגרו ששייכת לאופ"א. שימו לב לטבלה המצורפת ולשמות המדינות המופיעות בה. הליגות באיראן ובמרוקו במקום הראשון.
תיקו הוא כמובן תוצאה פחות מרגשת, פחות מעניינת, פחות יצרית. משחקים שלא מוכרעים, מעט שערים במחצית הראשונה, וכתוצאה ישירה גם לא יותר מדי מהפכים. שוב, אנחנו לא מסיקים פה הרבה על רמה אלא על עניין, אטרקטיביות.
מחכים לטעויות
הכדורגל הישראלי כיום הוא כדורגל של טעויות, לא של קבוצות יוזמות. יש יוצאות דופן כמובן, ונגיע לכך בהמשך, אבל אלה אינן הכלל. כך, למשל, ראינו גם במשחק האחרון, שלשום, בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים. הפועל היא זו שהחזיקה בכדור, ניסתה קצת יותר ליזום (רק שהיא לא מסוגלת) ובית"ר חיכתה לטעות. ואז מרווין פירסמן עשה עבירה מטופשת, בקרן שלאחר מכן לא הייתה סגירה טובה, ובית"ר כבשה משום מקום. הפועל הגיבה עם הכנסת קאיו, דילול האמצע, ואז, רק אז, המשחק נפתח יותר. קודם צריך שמישהו יטעה.
למה זה קורה? מדוע הכדורגל הישראלי הולך בכיוון הזה? יש שלוש סיבות עיקריות. אחת תפיסתית ושתיים מקצועיות. הסיבה הראשונה היא פחד המאמנים. כן, הם מפחדים, מפיטורים. שש קבוצות, כמעט חצי ליגה, החליפו מאמן העונה והיד עוד נטויה. מאמנים משחקים קודם כל כדי לא להפסיד, כיוון שאחרי תיקו יותר קשה לבוא אליהם בטענות. הסיבה השנייה גם קשורה למאמנים. בישראל יש מעט מאוד כאלה שיודעים לארגן קבוצה מול הגנה צפופה. קחו את יוסי אבוקסיס או חיים סילבס, שניים מהמאמנים הצעירים הטובים ביותר – הם מצליחים בקבוצות שקודם כל מתגוננות.
הסיבה השלישית והאחרונה נוגעת לשחקנים. בישראל גדלים היום פחות ופחות שחקנים שיכולים ליצור מצבים טובים באמצעות מסירה, כשבמקביל הכדורגל פה מעולם לא התהדר בשחקנים שנעים היטב ובחוכמה ללא כדור. המסירה והתנועה הן התכונות החשובות כשרוצים להפוך החזקה בכדור למצבים. לכן גם קבוצות שמנסות, מתקשות ומוותרות מהר.
משחקי שליטה
הליגה חזרה מפגרה ישירות לשלושה מחזורים בעשרה ימים. 21 משחקים בזמן קצר, עם לא מעט תוצאות תיקו, כמובן. 11 משחקים כן הוכרעו ובכולם, למעט המשחקים של מכבי ת"א, ניצחה הקבוצה שהחזיקה פחות בכדור. כן, הטקטיקה עובדת. בני־יהודה במקום השני בטבלה וגם שנייה מהסוף בהחזקת כדור. במחזור האחרון, ובאופן נדיר, הצליחה חדרה להחזיק בכדור יותר מהיריבה שלה נתניה. כמובן שבמשחק הזה היא הפסידה.
שמתם לב למשפט "למעט המשחקים של מכבי ת"א"? זה בדיוק ההבדל בין מוליכת הטבלה לאחרות, ומה ששם אותה ביתרון היסטורי על המקום השני בשלב זה של העונה. ולדימיר איביץ' הפך את מכבי לקבוצה שמסוגלת להתמודד עם הגנה צפופה. התבניות ההתקפיות של הקבוצה, הכוללות הצטרפות מאסיבית של שחקנים מהקישור להתקפה, מותאמות לכך. בנוסף, למכבי יש שחקנים כמו דור מיכה ועומר אצילי, ששוברים את אותה הגנה. לכן מכבי גם החתימה זר נוסף, אורוש ניקוליץ', שיש לו תכונה אחת בולטת – יצירה באמצעות מסירה בהתקפה מסודרת.
להפועל באר־שבע היה תמיד את טוני ווקאמה, זה שהיה עובר שחקן גם כשההתקפה תקועה. מי שבא במקומו, נייג'ל האסלביינק, הוא אחד השחקנים המוכשרים בליגה, אבל שונה מווקאמה. האיכות שלו באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר כשיש לו שטח לרוץ אליו.
וכך, עם הבדל גדול בין מכבי ת"א לבאר־שבע, הליגה נתפסת כפחות מרתקת (חוץ מאשר אצל אוהדי מכבי כמובן), אבל לא זו הסיבה לעודף המשחקים המשעממים, אלא הסגנון הכללי הוא שאחראי לכך. סגנון שמוכוון מהרצון להימנע מהפסד, לאו דווקא לנצח.
לפנייה לכתב/ת 
