רצת המרתון החרדית: "אלוקים נתן לי את הכוח לנצח"
כל מי שצפה בתחרות נותר המום: אישה חרדית בחצאית ובחולצת שרוולים ארוכים חצתה ראשונה את קו הסיום באליפות ישראל בחצי מרתון. תכירו את ברכה (ביטי) דויטש, אמא לחמישה מירושלים, שהחלה לרוץ רק לפני שלוש שנים ועכשיו חולמת להגיע גם לאולימפיאדה. בראיון לא שגרתי היא מספרת על התגובות ברחוב החרדי, מה אומר בעלה על הקריירה המפתיעה, ואיך הריצה דווקא מחזקת את האמונה שלה
זה היה מחזה לא שגרתי בבית משפחת דויטש בירושלים: האם ברכה (ביטי) עסקה במרץ כבר ביום חמישי בהכנת מאכלי השבת. ככה זה כשאת רצת המרתון החרדית הראשונה והיחידה בישראל ונקבעה לך תחרות ביום שישי בבוקר. על פניו זה נשמע כמו סוג של גימיק, אבל דויטש היא הכל חוץ מגימיק. האתלטית החרדית הפתיעה את כולם וזכתה באליפות ישראל בחצי מרתון. סוג של סנסציה. אבל דויטש בהחלט שומרת על פרופורציות. "הרבה יותר קשה להיות אמא לחמישה ילדים מאשר לרוץ מרתון", היא אומרת בצניעות. "לרוץ זה ממש פיס אוף קייק בהשוואה לגמילת ילד מחיתולים".
אבל עכשיו ברצינות. ההישג של דויטש בת ה־29, שמכונה על ידי חברותיה "ספידי ביטי", מדהים עבור ספורטאית שהחלה לעסוק בענף רק לפני שלוש שנים. היא גנבה את תשומת הלב כבר בתחילת המרוץ בזכות תלבושת הריצה הצנועה שלה. ללא חסות של מותג יוקרתי ועם חצאית וחולצת שרוולים ארוכים. "לקראת סיום הריצה הרגשתי ממש טוב", אמרה לאחר התחרות. "אלוקים נתן לי את הכוח לגמור יפה את הריצה".
בזמן שהתחרתה, בעלה מיכאל, מרצה בישיבה וסטודנט למדעי המחשב, נשאר לשמור על חמשת ילדיהם - לאה־מרים בת ה־8, גאולה (7), בן־ציון (6), אלחנן (4) ונאוה בת השנה וחצי. את הבשורות הטובות הוא קיבל בטלפון מיד לאחר הניצחון שלה. עבור קהילת אוהדי האתלטיקה דויטש הייתה אלמונית עד האליפות. אפילו באיגוד האתלטיקה, שם מכירים כל ילד מבטיח בן 14 כמעט בכל חור בארץ, לא כולם שמעו עליה. דויטש? מי זו? שום תמונה שלה לא נשלחה למערכות העיתונים ולאתרי האינטרנט השונים בתום האליפות. רק זו של מנצח הגברים, איימרו עלמאיה, נשלחה. פשוט משום שבמאגר של ראש מערך ההסברה באיגוד, אורן בוקשטיין, עדיין לא נמצאה תמונה שלה.
"זה נכון, עובדתית אני האלופה החרדית הראשונה", אומרת ביטי שעלתה לישראל לפני שמונה שנים מניו־ג'רזי. "יש רק חרדים מעטים שעוסקים בספורט. רוב האנשים עסוקים כידוע בתורה ואין להם זמן לחשוב על ספורט ולעסוק בו. אני לא רואה סטייה מערכי הקהילה במה שאני עושה. התייעצתי גם עם רב מקובל שאישר לי לעסוק בפעילות גופנית. רבים שואלים אותי אם יש סתירה בין דת לספורט, ואני ממש לא רואה את זה כך. יש מצווה של 'ונשמרתם לנפשותיכם', וזה ממש ככה: נפש בריאה בגוף בריא. בעולם החרדי, כשעושים משהו שאיננו בנורמה תמיד יהיה רעש, אבל אני ידעתי שאני עושה משהו נכון. אני רצה בבגדים צנועים וזה ממש עשה קידוש השם".
עבור ביטי, בניגוד לרצים האחרים, כל ריצה היא רוחנית לגמרי. בראיון לאתר התורני "אש התורה" סיפרה לאחר שהשתתפה במרתון ירושלים השנה: "ביליתי חלק גדול מהמרוץ באמירת תפילות שמוקירות את האל כמקור הכוח שלנו. במהלך הריצה התפללתי לאלוקים שיביא אותי לקו הסיום, והרגשתי שהוא מנחה אותי לאורך כל הדרך".
"מבחינתי", היא אומרת לאחר הניצחון הגדול באליפות, "הריצה היא קודם כל דרך להתנתק מכל הסחות הדעת ולהתמקד פנימה. אני יכולה להיות בהיי רוחני מהריצה, זה חיבור בין גוף לנפש, הזמן שלי לשוחח עם אלוקים. יש אנשים שהולכים ליער כדי לדבר עם אלוקים, אני עושה זאת בזמן הריצה".
"בעלי האמין בי יותר"
דויטש עסקה בספורט מאז ילדותה בארצות־הברית, "שם דווקא התאמנתי בטקוואנדו", היא מספרת. "אבל מאז שעליתי לארץ לפני שמונה שנים הפסקתי בגלל הילדים וההריונות. תוך שש שנים נולדו לי חמישה ילדים וממש לא הספקתי כלום. לא חשבתי שזה אפשרי בכלל. כמה חודשים לאחר הלידה הרביעית, וכשאחותי הצעירה ניצחה אותי בריצה, הבנתי שזה הזמן לחזור לכושר. הצבתי לעצמי את המטרה לרוץ מרתון, כדרך הכי טובה לדחוף את עצמי".
דויטש התחילה ישירות במרחקים הארוכים. "בתחרות הראשונה השתתפתי במרתון תל־אביב. תיארתי לעצמי שאסיים בסביבות 4:40 שעות, תוצאה סבירה לפעם הראשונה, אך בעלי מיכאל חשב שאצליח הרבה יותר. הוא ידע מה אני שווה, והעריך שאסיים בסביבות ה־3:30 שעות. הייתי לגמרי מופתעת מכך שסיימתי ב־3:27.26 שעות, זמן מעולה לאחת שרצה פעם ראשונה בלי ניסיון באתלטיקה".
במרתון תל-אביב בשנה שלאחר מכן השתתפה דויטש כשהיא בחודש השביעי להריונה. אל דאגה, אביה, רופא מיילד במקצועו, אישר לה לרוץ והרגיע אותה שלא נשקפת סכנה לה ולעובר. היא הצליחה לסיים את 42.195 הקילומטרים תוך 4:07 שעות - תוצאה מדהימה לאישה בהיריון מתקדם כל כך. "כשאנשים ראו אותי רצה בהיריון, הם אמרו לעצמם: אם היא יכולה - אנחנו בטח יכולים. בסך הכל, היו לי היריון טוב ולידה טובה".
עבור מומחים בענף הניצחון של דויטש הוא יותר מקוריוז. אריה גמליאל, שיאן ישראל לשעבר למרחקים ארוכים, שייצג את המדינה באולימפיאדת לוס־אנג'לס בריצת 10,000 מ', התרשם ממנה מאוד: "היא הפתיעה אותי. יש לה ממדים מצוינים לריצה - היא רזה ונמוכה יחסית. יש לה קצב טוב וסגנון טוב. אני משוכנע שאם תתחיל להתאמן בצורה מקצועית היא תהיה בצמרת הגבוהה שלנו".
כן, גם דויטש כבר מבינה שהיא צריכה להגביר את קצב האימונים, אם בכוונתה להתחרות בצורה מקצוענית בענף. מדי יום היא מתעוררת בחמש בבוקר, כשהילדים עדיין במיטה, ורצה כשרוב שכונת הר נוף עדיין ישנה. עם סיום האימון דויטש חוזרת להכין את הילדים לבית הספר החרדי. בנוסף, היא רצה במהלך השבוע גם באצטדיון האתלטיקה בגבעת רם, והכל במקביל לעבודה במשרה מלאה כאשת קשר בארגון החינוך היהודי "עולמי". "הזכייה במרוצים תורמת לאמינות שלי בפני הסטודנטים שאני מרצה בפניהם", היא מחייכת.
להאמין בבלתי אפשרי
דויטש חברה בקבוצת הריצה הירושלמית "הרוח השנייה", ומתאמנת אצל המאמנים אתי ויורם איינר. "זו קבוצה מעורבת של דתיים וחילוניים", היא מספרת.
יש עוד חרדים בקבוצה?
"ישנה עוד רצה אחת. התפקיד שלנו בעולם הוא לקחת את חומר הגלם שהשם נתן לנו ולהשתמש בו באופן מלא. אני קיבלתי כישרון ריצה. תמיד אהבתי לרוץ. כל החוויה הזו קירבה אותי יותר לאלוקים, שהעניק לי את הכוחות והכישרונות האלו. המוטו שלי הוא: 'האמינו בבלתי אפשרי, תנו את כל מה שיש לכם ובקשו מהאל את עזרתו'".
ואיך מתייחס לכך בעלך?
"הוא מאוד בעד ותומך בי המון. גם הוא עוסק בספורט ורוכב על אופניים".
והילדים?
"למרות שהילדים שלי קטנים, לפני מרוצים הם שואלים אותי, 'אמא, את תנצחי?'. אחרי אליפות החצי מרתון, הגביע שקיבלתי מאיגוד האתלטיקה גרם למלחמה בין שניים מהילדים, כל אחד
רצה אותו לעצמו", היא מחייכת.
בעוד שבועיים דויטש תשתתף במרתון טבריה, וגם שם היא מקווה לעמוד על דוכן המנצחות. מה החלום הבא שלה? דויטש רוצה להשיג תוצאה שתעמוד בקריטריונים להשתתפות באולימפיאדה. חשוב להדגיש, היא עדיין רחוקה משם משמעותית, אבל היא בהחלט אופטימית. "יש לי סבלנות", היא אומרת, "אני רצה בסך הכל שלוש שנים, ואני מקווה להיות האתלטית החרדית הראשונה באולימפיאדה".
תקשורת הספורט העולמית, שמרבה להתעכב על הלבוש המסורתי המלא של המוסלמיות, כנראה תגלה עניין גם בלבוש התחרותי שלך, שכולל חצאית, חולצה עם שרוולים ארוכים וכיסוי ראש.
"יש לי חצאיות נוחות, ואני שמחה שהלבוש הצנוע לא פוגע בי או מונע ממני להגיע להישגים. אני חושבת שזה מעצים נשים לגלות שספורטאיות לא חייבות לחשוף את הגוף על מנת לזכות באליפויות".
לפנייה לכתב/ת 
