פוליטיקה, יצרים וקצת כדורגל: אליפות אסיה יוצאת לדרך
לפני 54 שנים זכתה נבחרת ישראל בטורניר וסולקה מאז מההתאחדות היבשתית, אבל גם בטורניר שייפתח בשבת באיחוד האמירויות לא חסרות מחלוקות לאור הסכסוכים והמלחמות. דרום קוריאה, איראן, ערב הסעודית, אוסטרליה ויפן ייאבקו על התואר
הערב (שבת) תיפתח באיחוד האמירויות אליפות אסיה ה-17, שתהיה הגדולה בהיסטוריה, בהשתתפות 24 נבחרות, מהן 11 נבחרות ערביות, אליהן אפשר להוסיף את איראן, אחת הפייבוריטיות הגדולות. על הרקע הזה קצת קשה להאמין שלפני 54 שנה נבחרת ישראל הוכתרה כאלופת אסיה.
בהתאחדות האסיאתית מנסים להצניע ככל הניתן את חלקה של ישראל בתולדות המפעל, מסיבות מובנות, אבל את ההיסטוריה אי אפשר לשכתב. העובדה היא שבשנת 1964 ישראל הקטנה אירחה את האליפות ואף זכתה בתואר היחיד בתולדותיה.
הטורניר אז היה קטן וצנוע והשתתפו בו רק ארבע נבחרות. ישראל, אותה אימן אז יוסל'ה מרימוביץ, פתחה את דרכה במשחק מול הונג קונג. 35 אלף צופים הגיעו לאיצטדיון רמת גן, כאשר בטקס הפתיחה השתתף ראש הממשלה, לוי אשכול. שייע גלזר, שהלך לעולמו בסוף השבוע שעבר, הדליק את משואת המשחקים, זמן קצר אחרי שפרש מהנבחרת. השוער האגדי, יעקב חודורוב ז"ל, שפרש שבוע לפני כן מהנבחרת, השביע את המשתתפים.
המדינה כולה עקבה בנשימה עצורה אחרי המשחקים, ששודרו כמובן ברדיו. הטלוויזיה הישראלית החלה לשדר רק ארבע שנים מאוחר יותר. ישראל ניצחה את הונג קונג 0:1 משער של החלוץ בן ה-19 של מכבי נתניה, מוטל'ה שפיגלר. במשחק השני ניצחה הנבחרת 0:2 את הודו מפנדל של שפיגלר ושער נוסף של יוחאי אהרוני, חלוץ הפועל מחנה יהודה.
את התואר הבטיחה לעצמה ישראל כשגברה 1:2 על דרום קוריאה לעיני 40 אלף צופים משערים של מוצי לאון ממכבי יפו וגדעון טיש מהפועל ת"א. נשיא המדינה, זלמן שזר, העניק את הגביע לקפטן נחום סטלמך ואמר: "קהל כה נלהב ראיתי רק בהכרזת המדינה ב-1948".
הרומן של הכדורגל הישראלי עם יבשת אסיה לא נמשך הרבה שנים. ההשפעה של המדינות הערביות הלכה וגברה וב-1974 ישראל סולקה מההתאחדות האסיאתית. 18 שנים עברו עד שהיא מצאה את מקומה באופ"א, ההתאחדות האירופית. אז כן, פוליטיקה הייתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מנוף הכדורגל באסיה, וכך גם כיום, כשהאליפות ה-17 יוצאת לדרך.
למה לי פוליטיקה עכשיו
מספיק להביט על הבתים המוקדמים כדי להבין עד כמה המצב רגיש ונפיץ. כך לדוגמא, בבית 5 הוגרלו ביחד ערב הסעודית וקטאר. ביוני 2017 ניתקה ערב הסעודית את יחסיה הדיפלומטיים עם קטאר בשל האשמותיה שממשלת דוחא תומכת בטרור. מדובר לא רק בצעד הצהרתי, אלא גם במצור ימי ואווירי שמופעל על קטאר מצד ערב הסעודית, מצרים והשכנות בחריין ואיחוד האמירויות – המדינה שמארחת את הטורניר.
הקטארים דוחים את ההאשמות, אבל בינתיים אין שינוי במצב הפוליטי. קטאר העשירה, שתארח את המונדיאל בעוד ארבע שנים, לא תרגיש רצויה במהלך האליפות, האוהדים באיצטדיונים יהיו רובם כולם נגדה, וכמובן שעל האוהדים הקטארים נאסר להגיע לאמירויות.
בית 4 מזמן מפגש מרתק בין איראן ועיראק. כיום היחסים בין שתי המדינות נורמליים, אבל אף אחד לא שכח את המלחמה העקובה מדם שהשתוללה במשך שמונה שנים בין השתיים. למעלה ממיליון בני אדם נהרגו במהלך הקרבות בין 1980 ל-1988, כאשר העיראקים השתמשו בין היתר בנשק כימי.
נבחרת נוספת בבית הזה היא תימן, עבורה תהיה זו הופעת הבכורה באליפות אסיה. מדובר בהישג אדיר על רקע מלחמת האזרחים שמשתוללת במדינה בשלוש השנים האחרונות, שהביאה לא רק לעשרות אלפי הרוגים, אלא גם לרעב כבד. על פי הדיווחים מתו מרעב כ-85 אלף ילדים, בעיקר כתוצאה מהגברת הלחץ והסנקציות של הקואליציה המונהגת ע"י ערב הסעודית הסונית, הלוחמת כנגד המורדים החות'ים, שיעים שנתמכים ע"י איראן.
דו"ח של האו"ם שפורסם בשנה שעברה קובע כי 13 מיליון אזרחי תימן צפויים לסבול מרעב וכי "מדובר במגיפת הרעב הקשה ביותר בעולם ב-100 השנים האחרונות".
לתימן הקטנה אין סיכוי של ממש להעפיל מהבית לשלב הבא, אולם אם במקרה היא תיפגש בהמשך הדרך עם ערב הסעודית, זה עשוי להיות מפגש נפיץ ביותר.
ויש כמובן את בית 2, שכולל חוץ מהאלופה המכהנת אוסטרליה גם את סוריה, ירדן ופלסטין. בית יותר פוליטי מזה קשה למצוא.
קודם כל נבחרת סוריה, שעשתה צרות צרורות לאוסטרליה בפלייאוף העלייה למונדיאל. הנבחרת מייצגת רק את השטחים שבשליטת הנשיא בשאר אסד, כלומר רק כשליש מסוריה הגדולה, ומגיעה ממדינה מרוסקת. אבל מבחינה מקצועית זו נבחרת איכותית שמשחקים בה שני כוכבים של ממש, החלוצים עומאר חארבין ועומר אל סומא, שהוא גם הקפטן.
השניים משחקים בליגה הסעודית העשירה, ונחשבים לסופרסטארים של ממש. חארבין בן ה-24 נרכש לפני שנה וחצי ע"י אל הילאל ב-12 מיליון דולר ונבחר לכדורגלן השנה באסיה ב-2017. אל סומא (29) הוא וירטואוז אמיתי המכונה "זלטן איברהימוביץ' הסורי".
ירדן היא לא רק שכנתה מדרום של סוריה, בשטחה נמצאים גם מחנות פליטים עצומים שאליהם נמלטו עשרות אלפי סורים שברחו מהקרבות. המצב הזה מעורר לא מעט מתיחות בין המדינות. שלא לדבר על נבחרת פלסטין, שמייצגת את תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה והפזורה הפלסטינית בעולם. אף אחד לא שוכח לרגע שכמחצית מאוכלוסיית ירדן היא פלסטינית במקורה.
מרבית השחקנים בסגל של פלסטין מגיעים מקבוצות כמו שבאב אל חליל (חברון), שבאב טול כרם, שבאב אל בירה, והילאל אל קודס (מזרח ירושלים). אבל ניתן למצוא בנבחרת גם את דניאל מוסטפה שמגיע מארגנטינה, עאמר כאדורה שמשחק בליגה השבדית, נאזמי אלבדאווי מסינסינטי האמריקנית ואת הצמד אלכסיס נורמבואנה ויאשיר איסלם, שמשחקים בליגה בצ'ילה. כולם בנים למשפחות פלסטיניות שהיגרו לרחבי העולם.
חמש פייבוריטיות
אם נעזוב את הפוליטיקה ונדבר על כדורגל נטו, באופן טבעי המועמדות לזכייה יהיו הנבחרות שייצגו את אסיה במונדיאל ברוסיה בקיץ האחרון. אלו הן איראן, ערב הסעודית, דרום קוריאה, אוסטרליה ויפן, היחידה שהצליחה להעפיל לשמינית הגמר – ולא הייתה רחוקה מלהדיח את בלגיה החזקה בדרך לרבע הגמר.
אוסטרלה זכתה בתואר לפני ארבע שנים כשאירחה את הטורניר, אולם הנבחרת הנוכחית פחות מרשימה. הכוכב האגדי טים קייהיל פרש אחרי המונדיאל ולנבחרת של המאמן החדש גרהאם ארנולד אין חלוץ ברמה גבוהה. השחקן הבולט בסגל הוא מאט ראיין, שוערה של ברייטון. הפציעה של ארון מוי הכישרוני, קשר האדרספילד, היא מכה לא פשוטה עבור ה"סוקרוז".
דרום קוריאה הפסידה בגמר של 2015 לאוסטרליה והפעם הציפייה היא לזכות בתואר בפעם הראשונה מאז 1960. מאז הגיעו הקוריאנים לארבעה גמרים, והפסידו בכולם. לקוריאה יש את הכוכב הגדול ביותר של האליפות, הקפטן סון יונג מין מטוטנהאם. ההתאחדות הקוריאנית נעתרה לבקשת טוטנהאם להשאיר את סון באנגליה עוד שבוע, כדי שיסייע לקבוצה במאבקי הצמרת בפרמייר ליג. סון יחמיץ את שני המשחקים הקלים יחסית מול הפיליפינים וקירגיסטן ויצטרף לקראת המשחק השלישי מול סין ב-16 בינואר. את הסינים מאמן האיטלקי המפורסם מרצ'לו ליפי.
יפן זכתה בתואר ארבע פעמים בין השנים 1992 ו-2011, ואחרי שנכשלה בטורניר הקודם היא מקווה לחזור לטופ באסיה עם נבחרת צעירה ומוכשרת. 13 משחקני הסגל של המאמן האג'ימה מוריאסו משחקים באירופה, וכמה מהצעירים שעדיין משחקים בליגה היפנית מקווים לנצל את האליפות כדי להרשים את הסקאוטים הרבים שיגיעו.
חואן אנטוניו פיצי הארגנטיני, שהדריך את נבחרת ערב הסעודית במונדיאל, שמר במפתיע על הג'וב במדינה שמרבה להחליף את המאמנים הלאומיים. הסעודים זכו בתואר שלוש פעמים, אבל הזכייה האחרונה הייתה אי שם ב-1996.
מאמן ששורד אפילו יותר הוא קרלוס קיירוש הפורטוגלי, מאמן נבחרת איראן מאז 2011. איראן זכתה בתואר שלוש פעמים ברציפות בין 1968 ל-1976, כך שמדובר ב-43 שנות בצורת. בשלושת הטורנירים האחרונים איראן איכזבה והודחה כבר ברבע הגמר. הפעם המטרה שלה היא להגיע רחוק יותר, ועם שחקנים כמו עלי רזה ג'האנבאחש (ברייטון), קארים אנסאריפרד (נוטינגהאם) וסרדאר אזמון (רובין קאזאן) זו משימה אפשרית בהחלט.
ומה לגבי הנבחרת המארחת, איחוד האמירויות? במשחק הפתיחה שיתקיים מחר (18:00) היא תתמודד נגד בחריין. בפעם הקודמת שאירחה את האליפות, ב-1996,
היא הגיעה לגמר, בו הפסידה בפנדלים לערב הסעודית. אבל אז זה היה טורניר קטן, כש-12 הנבחרות שיחקו בשלושה איצטדיונים בלבד. 23 שנים לאחר מכן מדובר באליפות ענקית של 24 נבחרות, שישחקו בלא פחות משמונה איצטדיונים בארבע ערים שונות – אבו דאבי, דובאי, שארג'ה ואל עיין. המאמן ב-1996 היה טומיסלב איביץ', הקרואטי המפורסם, וגם היום יש לאמירויות מאמן בעל שם, האיטלקי אלברטו זאקרוני.
לזאקרוני (65), שאימן את כל הגדולות של איטליה – יובנטוס, מילאן, אינטר ולאציו – יש רקורד מצויין באסיה. כשאימן את נבחרת יפן הוא הוליך אותה לזכייה באליפות אסיה ב-2011. אף אחד לא באמת מאמין שנבחרת האמירויות תזכה בתואר ב-2019, אבל באבו דאבי ובדובאי מצפים לפחות לחצי גמר.
אז כדורגל ברמה גבוהה לא בטוח שנראה באליפות שתסתיים בגמר באיצטדיון זאייד ספורט סיטי באבו דאבי ב-1 בפברואר. אבל פוליטיקה, יצרים והרבה סיפורי רקע, את זה נקבל, ובשפע.
לפנייה לכתב/ת 
