מטבע בראש וטייס שעושה שליחויות / "עושה היסטוריה"
מדור חדש: רפאל נאה חוזר לסיפורים הקטנים מאחורי האירועים הגדולים שסיקר לאורך חמישה עשורים. והפעם: איך הזכייה של צביקה שרף בגביע המחזיקות עם אריס סלוניקי הכניסה את התקשורת לשדה הקרב, ואיך נראה היום הלחוץ בו הצילומים מהכתבה על המאמן הישראלי עברו דרך חתחתים עד שהגיעו למערכת "ידיעות אחרונות"
במרץ 1993, לפני 26 שנים, צביקה שרף השלים את אחד ההישגים הגדולים של מאמן ישראלי באירופה כאשר הוביל את אריס סלוניקי לזכייה בגביע המחזיקות (בערך המקבילה ליורוקאפ של היום) עם 48:50 על אפס פילזן במשחק רותח בטורינו.
זו הייתה הצלחה עצומה מבחינת צביקה, שכבש באותה עונה את העיר המדהימה הזו. בכל צעד אפשר היה לראות פוסטרים שלו ושל השחקנים. צביקה הפך לחביב התקשורת המקומית, שחוגגת מאז כל שנה כשמגיע מועד הזכייה ועורכת איתו ראיונות מפוצצים. אבל החלק הספורטיבי היה שולי ביחס לשדה הקרב שהתפתח שם באולם פארקו רופיני.
זו הייתה תקופה מתוחה במיוחד ביחסים שבין יוון וטורקיה, ובין המדינות שררה שנאה תהומית. זה היה יותר מגמר מפעל כדורסל אירופי, אלא מאבק על הכבוד, היוקרה, האגו הלאומי. וכך, אחרי המשחק הדרמטי והצמוד התחיל האקשן האמיתי: 4,000 אוהדים מסלוניקי, עם דם בעיניים ותואר ביד, התנפלו על קבוצה קטנה של 50 אוהדי אפס, ולא הסתפקו בהטחת המטבעות "המסורתית" אלא גם השליכו כיסאות. המארגנים לא הצליחו לקיים את טקס חלוקת הגביע, אחד הטורקים ניסה ליטול ללא רשות את הפרס אבל נכשל במשימתו. בהמשך, נציג פיב"א התגנב לחדר ההלבשה של אריס והעניק את הגביע לאיש הראשון שפגש.
מניין הפצועים הכללי היה כדלהלן – אוהדים יוונים: כמה עשרות. אוהדים טורקים: כמה עשרות. עיתונאים ישראלים: עבדכם הנאמן. ואפילו לא שמתי לב... בעוד הקטטה בעיצומה, אמר לי עמיתי אבי רצון: "אתה מדמם במצח, כולך דם, חטפת מטבע בראש". הוא עזר לי להיכנס לחדר ההלבשה של אריס, והפיזיותרפיסט של היוונים העניק לי טיפול ראשוני, כמה קליפסים שהצליחו לעצור את הדימום. כמובן שהוא עשה את כל זה בזמן שמסביבנו השחקנים בטראנס מוחלט אחרי הזכייה הגדולה. מנהל הקבוצה המנצחת, פאניס טרנטורוס, הזעיק למקום את כל הנהלת המועדון כדי שיתנצלו בפניי. הם אפילו הציעו שאחזור איתם לסלוניקי להמשך החגיגות, אבל ויתרתי.
למען האמת, מספר חודשים לפני כן כבר נסעתי לשם בחברת צלם המערכת יוסי רוט, כדי להכין כתבת צבע על צביקה וקבוצתו. לבקשתנו הוקדם אימון הבוקר של אריס, כדי לאפשר את הגעת סרטי הצילום (אז לא ידעו מה זה אינטרנט, מצלמה דיגיטלית ושאר החידושים הטכנולוגיים) בזמן למערכת בת"א, בסביבות 20-19 בערב. טרנטורוס הלבבי, איש בעל קשרים בלתי נגמרים בסלוניקי וביוון כולה, עזר לנו מאוד ואמר: "תביאו אליי את הסרטים עד 15:00 ואני אדאג לשלוח אותם".
נו, אז אמר. אבל הטיסה מסלוניקי לאתונה יצאה באיחור גדול, וכאשר הגיע השליח מטעם אריס עם הסרטים, טיסת "אולימפיק" כבר הייתה סגורה. רק מה? קשרים ותושייה זה עניין יווני רציני כנראה. השליח הצליח להגיע עד לכבש המטוס, ניצל את ההיכרות שלו עם האחראים והגיע עד לתא הטייס, שם מסר לו אישית את המעטפה.
הטייס התחייב שהמעטפה תגיע לכתובתה, ובינתיים, איש מאנשי "ידיעות אחרונות" לא ידע על הסיור החדש. שליח מיוחד חזר מנתב"ג בידיים ריקות, ואני קיבלתי טלפון זועם: "חבל שנסעתם, לא הגיוני שיצאתם במיוחד לאתונה ואין לי תמונות!" באמצע השיחה הגיע למערכת נהג המונית עם סרטי הצילום, אחרי שהטייס דאג לשלוח אותו במהירות למקום. סוף טוב אחרי מספר שעות של לחץ ודפיקות לב.
לפנייה לכתב/ת 
