אלסנדרו דל פיירו – נסיך הגאות והשפל

דל פיירו בחגיגה האופיינית(צילום: AP)

קריירה: פאדובה (1993-1991), יובנטוס (2012-1993), סידני אפ.סי (2014-2012) דלהי דינמוס (2014)

מספרים: 777 משחקים בקריירה ו-316 שערים, 97 הופעות ו-27 שערים בנבחרת איטליה

הישגים: אליפות העולם (2006), ליגת האלופות (1996), 6 אליפויות איטליה (1995, 1998-1997, 2003-2002, 2012), הגביע הביניבשתי (1996), אינטרטוטו (1999), הגביע האיטלקי (1996), אליפות הסרייה ב' (2007), שחקן השנה באיטליה (1998, 2008), מלך השערים באיטליה (2008), מלך הבישולים באיטליה (2000), מלך השערים בליגה השנייה באיטליה (2007), השחקן הצעיר של השנה באירופה (1996), נבחרת העונה בליגה האוסטרלית (2013)

תדהים אותי: מלך ההופעות (705) ומלך השערים (290) של יובנטוס בכל הזמנים, וגם מלך הבעיטות החופשיות בכל הזמנים של כל מסגרות הכדורגל באיטליה, עם 52 כיבושים.

עמוד השער של הספר "אגדות דשא"(צילום: מתוך הספר "אגדות דשא")

סוניה אמרוסו הייתה נערה רגילה לחלוטין. לא דוגמנית, לא אשת המעמד הגבוה. נערה צעירה פשוטה ויפת מראה, שעבדה בחנות הנעליים 'מקס מארה' בטורינו. אי שם ב-1999, היא ורבים אחרים הופתעו לראות אל אלסנדרו דל פיירו מסתובב ליד החנות לעיתים תכופות. מגיע, מציץ, הולך, חוזר, מתבייש. איש לא הבין מה העניין הרב של מספר 10 הגדול של יובנטוס, אחד הכדורגלנים המפורסמים באיטליה, לתצפת על חנות נעליים. עד שיום אחד אזר אומץ, נכנס, ניגש אל סוניה והציע לה לצאת עמו. ב-2005 הם התחתנו והביאו לעולם שלושה ילדים.

אם הסיפור הרומנטי הזה מצלצל לכם מוכר, הוא ודאי מזכיר לכם את "נוטינג היל". רק ששם זה סרט, ופה מציאות. שם זו ג'וליה רוברטס בתפקיד המפורסמת שנכנסת לחנות ספרים ויו גרנט הביישן המתוק. ופה, דל פיירו הוא גם ג'וליה רוברטס וגם יו גרנט. גם המפורסם, וגם הביישן.

דל פיירו בפעולה. אחד האהובים אי פעם(צילום: AP)

ובסיפור חמוד וקטן כזה, אפשר ללמוד כמעט הכל על אלסנדרו דל פיירו האדם, והשחקן. לא רק אחד האיטלקים הגדולים בכל הזמנים, אלא אולי בעיקר אחד האהובים שבהם. באיטליה, בעולם, ובישראל.

אם תסתובבו בין מגרשי האספלט המלאים בשחקנים בשישי אחר הצהריים, כמעט תמיד תוכלו למצוא לפחות שחקן אחד עם חולצת יובנטוס ועליה השם דל פיירו. עד היום. אותו שם שאם רק תלחשו לבני ה-30 ומעלה, תוכלו למדוד עליה קלה במדד דפיקות הלב לדקה.

כי מלבד הכישרון העצום, העובדה שהיה לו כמעט הכל (חוץ מנגיחות. פשוט גרוע בזה), כולל היכולת לכבוש בכמויות או לבשל באומנות, לשלוט בכדור וכמובן הטכניקה המופלאה בבעיטות חופשיות – לדל פיירו היה בעיקר טיימינג מעולה. בייחוד כאן בישראל.

עם בופון. שכנע את השוער להמשיך ביובה בליגה השנייה(צילום: AP)

לכו אחורה לתחילת/אמצע שנות ה-90' והכניסה של הכבלים לכל בית. תזכרו בעונה הראשונה או השנייה שראיתם בשידור ישיר, כל שבוע, שני משחקים לפחות מליגת האלופות. הליגה החדשה, המלהיבה, עם הקבוצות הגדולות. לכו לפעמים הראשונות שפתחתם טלוויזיה וראיתם את הכדורגל הטוב בעולם, ומעל כולם את המופע של דל פיירו הצעיר. זה ש-11 שנה אחרי שמישל פלאטיני, סחב בגיל 22 את יובנטוס לזכייה בליגת האלופות של 1996. אמצע העשור היה המופע הפרטי שלו בצ'מפיונס, עם 3 העפלות רצופות לגמר, שערים יפים ומכריעים ו-10 כיבושים ב-10 משחקים בעונת 97/98, כולל שלושער מול מונאקו בחצי הגמר של 98'.

הוא היה ה-כוכב של התקופה, זה ששמר על הגחלת האיטלקית במפעל הבכיר בתום עידן מילאן הגדולה (בין 89' ל-98', לאיטליה הייתה נציגה ב-9 מ-10 הגמרים, כולל 4 זכיות). במובנים מסוימים, אם לוקחים את היכולת, את הלוק המסוקס והזקן הצרפתי, אפילו את חגיגת השערים שהייתה לקוחה מסופרסטאר ענק אחר בעשור הזה – מייקל ג'ורדן והוצאת הלשון המפורסמת – קיבלנו את המגה-סטאר הראשון שנולד אל מול עינינו בדור "אגדות הדשא".

דל פיירו היה בדרך הנכונה להיות באותה מדרגה של רונאלדו וזידאן בסוף העשור. בטופ של הטופ. אבל מלבד האכזבה האישית במונדיאל 98', הגיע הרגע ששינה הכל. ב-8 בנובמבר 1998, לקראת דקות הסיום מול אודינזה בליגה, דל פיירו חווה פציעת ברך רצינית שגרמה לו להפסיד את המשך העונה, ולמעשה שינתה במידה רבה את הווירטואוז שהכרנו.

התזמון שלו היה מושלם - גם מול השידורים בישראל(צילום: Gettyimages)

ההילה נותרה, אבל זה לא היה אותו שחקן. גם כשחזר, יכולת הכיבוש ירדה ובחלוף השנים איבד את מקומו בהרכב. זלאטן איברהימוביץ' ודויד טרזגה היו לפניו, ובאחד המשחקים פאביו קאפלו אף הכניס אותו בדקה ה-89, משל היה עוד צעיר וסתמי ולא האיש שיהפוך לסמל הגדול בתולדות המועדון. בעונת 05/06 למשל, דל פיירו פתח 17 פעמים בהרכב ו-16 פעמים עלה מהספסל.

אבל הקאמבק הגיע ממקום לא צפוי בקיץ 2006.

אל הסגל של מרצ'לו ליפי במונדיאל, דל פיירו היה מוזמן די מפתיע. גם בשנות השיא הוא לא הצליח להתעלות בנבחרת, כולל כישלון גדול ביורו 2004, שם שימש כקפטן. הוא אמנם לא הרבה לשחק בגביע העולמי, אבל כאשר נכנס בדקה ה-104 של חצי הגמר ההיסטורי מול גרמניה, היה זה הוא ששלח בדקה ה-120 את הכדור לפינה הימנית העליונה, ועם 0:2 שלח את החץ ללבם של הגרמנים שמילאו את האצטדיון בדורטמונד. זה היה דל פיירו קצת יותר איטי, בלי רעמת שיער וזקן מסוקס, אבל הוא זה שגרם למיליוני איטלקים לבכות. בגמר שוב עלה כמחליף, כבש בדו-קרב הפנדלים והיה חלק חשוב בזכייה בגביע העולמי.

עם גביע העולם. נשאר ווינר גם בלי המהירות והרעמה(צילום: gettyimages)

החלק השני של הקאמבק הושלם בבית. מיובה נשללו האליפויות של 2005 ו-2006 והקבוצה הורדה ליגה בשל פרשת השחיתות. החשש מהתפרקות ואובדן נכסים היה ממשי. אבל אלוף העולם הטרי, ההוא שמצא את אשתו ו"שתי" המשפחות שלו בטורינו, היה הראשון להכריז כי הוא נשאר. ובזמן שמרבית הכוכבים נטשו, הוא זה ששכנע שחקנים כמו בופון, נדבד וטרזגה להישאר. משם החל הרנסנס המקצועי של מי שנשק ל-32. עם 20 שערים הוא הפך למלך הכיבושים בסרייה ב', ועונה לאחר מכן, עם 21 שערים, זכה לראשונה בקריירה במלכות הכיבושים בסרייה א'.

היו אלה שתי העונות הללו שחרטו את שמו באותיות זהב בהיכל התהילה של המועדון. זה שקיבל שוב ושוב הצעות לעזוב, בייחוד בימים בהם היה שחקן ספסל, אך סירב. הוא היה כה קשור ליובה, עד שאפילו לקראת סוף הקריירה כאשר קיבל הצעה להגיע לליברפול, אמר כי אינו יכול לעשות זאת ולו בשל הזיכרונות הקשים מאסון הייזל 1985, בו נהרגו 39 אוהדים בגמר גביע אירופה בין יובנטוס לליברפול. הוא זה שהתעקש להישאר שם, גם כאשר בשנים האחרונות לא תמיד קיבל את היחס הראוי לסמל, כשהמועדון הציע לו חוזים רק לעונה אחת. לקראת עונתו האחרונה, הוא הודיע כי הוא מוכן לקבל חוזה "באלנקו". לחתום את שמו ולהשאיר קו ריק ליד השכר. כמה שהמועדון ירצה לתת, גם אם זה כלום, הוא רוצה להיות שם כשהקבוצה עוברת מהדלה-אלפי הישן אל היובנטוס סטדיום המפואר.

החגיגה בהשראת מייקל ג'ורדן(צילום: מתוך הספר "אגדות דשא")

ואכן הוא נשאר. אנחנו לא יודעים איזה מספר נרשם בקו הריק ההוא, אבל כן יודעים שהוא לקח חלק פעיל בעונה הראשונה באצטדיון החדש ובאליפות הראשונה מבין 7 רצופות (כרגע), בתור הזהב של יובנטוס. הוא אפילו כבש שער במשחקו האחרון בקריירה בשחור-לבן (שמשום מה באותו משחק היה ורוד...) ב-1:3 על אטאלנטה.

הסיפור של אלסנדרו דל פיירו עם הקהל מטורינו, מישראל או מכל העולם, הוא סיפור רומנטי על אהבה ממבט ראשון אל בחור תמים, אפילו קצת ביישן. אל ג'נטלמן אמיתי. והרי רק ג'נטלמן אמיתי, לא עוזב לעולם את הגברת שלו. גם אם היא זקנה.

זהו פרק מתוך "אגדות דשא", ספר חדש על 50 הכדורגלנים הגדולים ביותר בדור האחרון של שרון דוידוביץ' ואסף כהן

 לתמיכה בפרוייקט